אני ככ בודדה והחיים שלי (שאין לי) בזבל

אני מרגישה סופר בודדה. אין לי הרבה חברות ו2 מהחברות שלי (מתוך 5) גרות רחוק אז אני לא יכולה להיפגש איתן. ובעיקרון יש לי רק 3 להיפגש איתן בכללי אבל עכשיו 2 כי אחת לא רוצה כי יש סגר וגם עם ה2 האחרות אני זאת שיוזמת לרוב מפגשים לאחרונה (ושלא תבינו לא נכון, אני מתה על חברות שלי פשוט לא מרוצה מהכמות). 3 חברות להיפגש איתן באופן כללי זה דיי כלום. ובעיקר שלכל הילדים בשכבה שלי יש טונות חברים, אבל טונות. ולא אל תגידו עכשיו הם לא חברים אמיתיים שלהם או שיט כזה כי הם כן, ודיי כבר עם הזיבולי שכל המתייפייפים האלו זה ככ מעצבן שאומרים את זה... כולנו יודעים שזה לא נכון ברוב המקרים או שאולי כן אבל ממש לא לגבי כל החברים שלהם. ואני ככ שונאת את העובדה הזו שאין לי חברים, אני ככ שונאת את זה, ככ. ועד שהגעתי לכיתה י וערבבו את השכבה שלנו והתחלתי להכיר עוד- בום סגר. וזה ככ מעצבן כי כולם נהנים ומבלים ומנצלים את הגיל הזה כמו שצריך וכמו שהם ציפו אשכרה נהנים, ואני? מבזבזת כמעט את כל השבוע שלי על מרתונים של המפץ הגדול, לישון מלא ביום, להיות בפלאפון ולשמוע מוזיקה ואולי פעם ובמקרה הטוב פעמיים בשבוע אני יוצאת עם חברה או שתיים. והרבה פעמים אני מסתכלת בסטורים באינסטגרם ואומרת לעצמי בלב כזה "אוף איזה כיף לה שיש לה ככ הרבה חברים זה לא פייר בא לי גם." ולא אכפת לי אם הם באמת נהנים או לא, כי עצם העובדה שיש להם ככ הרבה אנשים שהם יכולים להיפגש איתם מדהימה. ושלא תבינו לא נכון, זה לא שאני לא רוצה שיהיו להם חברים, אני שמחה בשבילם, פשוט מקנאה. ועכשיו תרשמו לי שאני משווה את עצמי לאנשים אחרים ושאני לא צריכה להסתכל על מה יש לאחרים אבל אין לי, אבל זה לא הולך ככה כי זה בעיניין חברתי וזה תלוי בבן אדם. ובא לי גם לבלות כמו כולם ושיהיו לי מלא חברים כי אני בן אדם חברותי שצריך חברה, ואני פשוט מרגישה כמו חרא ואני ככ בודדה וזה נוראי. ובינואר הרגשתי פחות ככה כי ממש נהנתי בסילבסטר עם החברות יותר מבדרכ וגם הייתה כזו אווירה של שנה חדשה ואז למשך כל ינואר זה נחלש והיה יותר בסדר. אבל זה חזרה לי שוב פעם התחושה הנוראית הזו, וזה ככ הורס את המצב רוח וזה מזעזע. ויש לי גם טוויטר ואיזו מנוולת שם החליטה "לבטל" אותי ולנסות להסיט אנשים נגדי שם לפני חודש וקצת על ציוצים ישנים שלי מלפני כמה חודשים בהם הבעתי דעה שנתפסה הומופובית והתנצלתי על זה (לפרוטוקול אני מאוד תומכת בקהילה ולא הומופובית בשום צורה) אבל זה לא הופך אותי לפחות "מבוטלת". ומאז הרבה פחות כיף לי שם, ואני מרגישה דיי שנואה, למרות שלא כולם שם שונאים אותי ויש כאלו שבצד שלי ואוהבים אותי ויש גם כאלו שבסדר איתי והאמת שאני לא ממש שמה על אלו שלא סובלים אותי כי אני יודעת שהם סתם מושפלים שאוהבים לבריין כי משעמם להם והם רוצים לצאת צודקים ולשחק אותה נעלבים. ואני לא רוצה לפרוש משם, כי בכל זאת נחמד שם לפעמים וזה מעביר את הזמן ובסיטואציות שאין לי מה לעשות. אבל לנושא השני, החיים שלי ככ ריקים ומשעממים, ואני בכללי בן אדם משעמם ואין לי על מה לדבר עם אנשים או נושאי שיחה מעניינים כי אני ככ משעממת, לא קורה כלום בחיים שלי והחיים פשוט בזבל. ובנוסף לזה גם אין לי מוטיבציה לימודית ואני דוחה הכל לרגע האחרון ובכללי התדרדרתי בלימודים מאז הקורונה. החיים שלי פשוט בזבל.