אמא ואני לא מסתדרות, לנתק איתה קשר?

שלום לכולם..

האמת לא יודעת מאיפה להתחיל.. אני אחרי מערכת יחסים מאוד ארוכה של 7 שנים שניסיתי לסיים אותה כמה שיותר יפה.. במהלך הפרידה, חזרתי לבית של ההורים.

היחסים של אמא שלי ושלי מעולם לא היו טובים.. תמיד היו עליות וירידות אבל עם השנים למדתי שכדאי לי כמה שפחות לשתף אותה בכדי לחסוך לעצמי ולה המון כאב. את הפרידה כמובן שלא יכלתי להסתיר.. והיא קיבלה את זה מאוד לא טוב..

אמא שלי תמיד הייתה ביקורתית כלפי, עוד מאז שאני זוכרת את עצמי.. אני מטומטמת, אני מכוערת, אני שמנה, פרה, אף אחד לא ירצה אותי, מכשפה וכהנה וכהנה.. התרגלתי למילים.. התרגלתי ליחס. הבנתי שאני חיה את חיי שלי ולא חיי כפי שהיא רוצה ולכן אזרצי את האומץ לעשות את צעד הפרידה. אמרתי לה שאני רוצה לחיות.. רוצה להינות, להתנסות, לראות עולם אחר, להכיר משהו שונה אבל היא לא מבינה.. חושבת שלא אמצא מישהו יותר טוב (והוא בהחלט היה טוב!! אבל לא בשבילי..אני מחפשת משהו אחר ולא "יותר טוב").

לא אשקר, התחלתי לצאת ולהיפגש עם גברים..להפתח מבחינה מינית קצת. משהו שעושה לי טוב ולא רואה צורך להתבייש בזה.. לה כמובן כל פעם שיקרתי שאני אצל חברות עד שהחליטה שהיא לא מוכנה שאלך לאותן חברות. כי המקום שהן נמצאות בו הוא לא מקום טוב ויכול לעשות בושות למשפחה ושאני לא מכבדת..

לכן, החלטתי שבגיל 25, אולי זה כבר כן בסדר להגיד באמת לאן אני הולכת? אז אמרתי לאמא שלי שהכרתי מישהו ואני הולכת להכיר אותו.. לא ידעתי שאני הולכת לשכב איתו (ולא מצטערת לרגע, נהנתי מאוד) ולא ידעתי שכך יצא ואשאר שם עד הבוקר.. בלילה היא התקשרה ועניתי שהכל בסדר ואין לה מה לדאוג אבל היא פשוט לא שיחררה.. לא הפסיקה להתקשר, לאיים, אמרה לאבא שלי להתקשר.. בלי סוף!! למרות שעניתי ואמרתי, הכל בסדר!

מן הסתם כשהגעתי הביתה.. חטפתי צרור קללות..השפלות..ובין המילים היא אמרה שהיא לא רוצה אותי בחיים שלה ושאעוף מהבית, שיהיה לה חודש חודשיים אולי חסר והיא תתרגל.. שהיא לא תעזור לי בכלום מבחינה כספית ותחלק את הכסף בין שני אחיי (מעולם לא ביקשתי ממנה כסף..אני עובדת מגיל 12). היא הוציאה לי את הדלת בחדר (אין לי מושג למה) הרביצה לי (החזרתי.. אני כבר לא שק החבטות שהייתי פעם) וכרגע קוראת לי בשמות גנאי..

אני כרגע מחפשת דירה, אין לי את היכולת הכלכלית (סטודנטית) אבל מאמינה שאסתדר..

אני לא מסוגלת להבין למה כל החיים היא תמיד הייתה ביקורתית כלפי.. כן, לא הייתי ילדה מושלמת. כן, הייתי מרדנית.. אבל מעולם לא עשיתי משהו בהסתכלות לאחור שהוא לא בסדר.. מעולם לא קיללתי אותה, תמיד ניסיתי לרצות ויצא הפוך. והבנתי שהאם באמת שווה לי לשמור איתה על קשר? האם זאת מחשבה נוראה?.. אגואיסטית?.. היא כל חיי דאגה רק להוריד אותי, להתבייש בי.. אולי זה בכלל מה שתמיד רצתה? ואני בעצם עושה פה טוב לשתינו? אני מדמיינת את הרגע שבו כבר לא יהיה לי קשר איתה ומרגישה הקלה.. כאילו המון שליליות שאפפה אותי פתאום נעלמת אך עם זאת המון עצב.. מה עם אבא שלי? מה עם אחים שלי..

אני ברציונל מבינה שהיא לא שונאת אותי..אבל לא מצליחה להרגיש שהיא אוהבת..כרגע אני במצב שאני כבר לא מסוגלת להיות לידה.. אני לא סומכת עליה. לא רואה בה כמשהו מועיל לחיי..

אשמח לעצותכם, אולי אני באמת הלא בסדר כאן?..