קושי של בעל מוגבלויות במציאת מערכת יחסים. מה לעשות?

היי,
אני בן 20, מחוץ לארון, אחרי מערכות יחסים. 2 מהן היו מעל שנה.
לא אפקט ממש על מערכות היחסים אבל הן מאוד פגעו לי בתחושה העצמית. אחד מהאקסים שלי זרק אותי בין ניתוחים ואחרי שחזרנו בגד בי, ואחר שיחק בי בחודשיים האחרונים והתחיל לבנות שרירים לקראת בן הזוג הבא, לא נפרד עד שלא היה שרירי מספיק. הרי מה מעניין בן זוג אוהב אם יש חתיכים שטחיים לחלוטין בחוץ?
שבועיים אחרי שהאקס האחרון נפרד ממני, הכלב הלך לעולמו. אחרי שנה של סרטן דם. הוא מת יום לפני ההרדמה במוות טבעי שהיה לי מאוד טראומתי, מעבר לעצם המוות שלו. אני עוד שנייה דומע מלכתוב את זה, גם כשהמוות היה ב-14.7. הייתי שבר כלי. לא תפקדתי בשירות הלאומי והמצב הנפשי שלי הדרדר.
אני נכה בלי קשר, ולאחרונה אובחנתי עם הפרעה על הספקטרום הדו קוטבי. לא ברור אם זו ציקלותימיה (היפומניה ודיסתימיה, צורות קלות וקצרות יותר של מאניה ודכאון) או מאניה דיפרסיה סוג 2 (היפומאניה, מאניה קלה, ודכאון מלא). קיבלתי בעבר את אחד הכדורים נגד דו קוטב והוא עשה לי הזיות וחום גבוהה (תגובה אוטואימונית). נשארו 2. למוטריג'ין וליתיום. ליתיום חזק מדי למצב שלי ולכן נשאר רק למוטריג'ין. קיבלתי את הכדור, אבל יש סיכון של כ-0.4% לחטוף מחלת עור קשה מזה עם חצי שנה החלמה וסיכון של 7.5% של מוות. לכן אני לא נוטל את הכדור ולא יודע אם הוא ייצב אותי. אני כרגע לא מיוצב לחלוטין, ואין לי מושג אם הכדור הזה בכלל יעזור. יתכן והוא לא יעזור כלל. ההפרעה מתבטאת ביני לבין עצמי בעיקר, אבל כמובן שכולם שופטים אותי על זה.
שופטים אותי על הנכויות שלי, על ההפרעות הנפשיות, ואם אני לא משתף ישר, אלא אחר כך, כועסים עלי שהסתרתי ומנתקים קשר. אני במלכוד.
אם מישהו "מקבל" אותי, הוא מתייחס אלי כמו אל מוגבל שלא מתפקד בזכות עצמו ומרחם עלי, מה שלא ביקשתי. רק ביקשתי שלא יהיו דעות קדומות. אקס שלי האחרון היה בכלל מתכחש לבעיות הרפואיות שלי. מגמד אותן. גם לא פתרון הולם.
בחודשים הראשונים אחרי המוות של הכלב הייתי שבור ולא עניין אותי העניין הזוגי. אחרי כחודשיים וחצי התחלתי לחזור לעולם הדייטינג וקיבלתי כוויה חוזרת. לא קשה כל כך כי הייתי מוכן נפשית, אבל מספיק כואבת. מתייחסים אלי כאל פגום. דפקט. מוצר לוואי שאף אחד לא רוצה. אחד ששומרים על אש קטנה למקרה שמי שמדבר איתי ישאר לבד, בלי מישהו "טוב" ממני.
אני אדם מופנם שעבר הרבה טראומות, אבל אני לא אנטי-סוציאלי. אני יוזם שיחות ואני בעל אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן (האינטליגנציה החברתית לעומת זאת בקרשים). אני לא נראה טוב, אבל אני גם לא מדוזה גורגונה. יש את אלו ששוללים אותי לפי המראה. בסדר, ניחא, פוגע אבל אפשר להתמודד. כששוללים אותי כששומעים על אחת הבעיות שלי (לדוגמה: אחת העיניים עיוורת), גם אם לא בצורת תלונה, אלא פשוט כשתשובה עם הקשר (לדוגמה: למה אין לך רשיון? תשובה: כי אני לא רואה מספיק טוב? שאלה: מה זאת אומרת? תשובה: עין שמאל עיוורת. שאלה: לגמרי? תשובה: כן). אני מרגיש שאני חצי בן אדם. לא בגלל שאני נחות מאחרים, אלא כי אחרים גורמים להרגיש כזה.
יש לי יאוש- שאני רואה את עצמי נשאר לבד. תמיד אומרים לי שיבוא אחד שיקבל אותי כמו שאני, אבל ככל שעובר הזמן, אני פחות רואה את זה בא. בלי קשר לזוגיות, גם "חברים" פוטנציאליים, בורחים בגלל הבעיות שלי. אירוני כי בדרך כלל אני לא מדבר עליהן הרבה ומשתדל לא להכביד על אחרים. כנראה שרק החרדה מאיך שהם היו מתפקדים במקומי אוכלת אותם. זה לא משנה את המצב שלי. הסיבה אינה רלוונטית לתוצאה. איני יכול לשנות את זה. הבעיות שלי הן דבר שיודעים עליו בסופו של דבר (וחלק גם רואים). אני לא מצליח לראות אחד שיקבל אותי כמי שאני ויאהב אותי. אני לא בטוח ב-100% שהוא אינו קיים, אבל אני חש באופן כבד שזה נכון. למה שירצו מישהו נכה ומופרע נפשית שהוא לא ליצן חצר משעשע עם תחומי עניין לא שגרתיים, אינטרוורטי, ולא אחד שהפנים שלו הם ביחס הזהב. ממה שאני רואה, הקהילה בארץ ובעולם רעבה ליותר טוב ויותר טוב, ומחפשים איזה אביר על פרארי לבן. אני בתחתית הסולם הזה. אני לא אחד שאפשר להשוויץ בו, או אחד שהוא סקסאפיל מהלך. אני אדם שגרתי יחסית עם הרבה מוזרויות ואחד שקשה לאכול. אדם שאתה מכיר אותו באופן מלא ולא מכיר כלל בו זמנית. אחד שהוא גלוי אבל נשאר תעלומה.
אני יודע שיש לי את האשמה שלי פה, אני יודע שאולי אני עושה מהלכים וטעויות שדופקים אותי, אבל באופן כללי, אני מרגיש שנכים, פיזית ונפשית סובלים בעולם הדייטינג מאוד. ביחוד אם זו לא מחלה עם יחסי ציבור כמו: "חרדה חברתית", "צליאק", "עקמת", שהרוב המוחלט מכיר ומתייחס אליו בתור "meh" (שזו גם בעיה בפניה עצמה).
אני רוצה להכיר מישהו אבל אני יודע שאני צריך להיעזר בסבלנות אינסופית- אחת מלאה בתסכולים, יאוש, תקווה ונסיונות חוזרים ונשנים. די ברור לי שאדם מופנם כמוני מנצל את כמעט כל המקומות האפשריים להיכרות.
מעניין אותי, ובכנות- הייתם יוצאים עם מישהו שיש לו נכות ברמה בינונית? (משפיעה על התפקוד, אך הוא עצמאי ואינו פוגע בסביבה).



*לא יודע ממש למה כתבתי פה. כנראה בעיקר מתסכול של בדידות שלא ממש יש לי למי להגיד כי החברים שלי עם הבעיות שלהם, ולא בא לי להכביד עליהם ו... זהו, אין לי מישהו אחר.