אני תמיד רודף. כל החיים. אחרי הזמן, אחרי האושר, אחרי הצלחה. לא אחרי כסף ולא אחרי נשים.
אני מציב לעצמי מטרות בחיים. אני משיג אותן. אבל ברגע שהמטרה הושגה, אין לי טיפה אושר מזה.
המשימה האחרונה שהשגתי היתה לא פחות מהשלמת דוקטורט. הצלחתי, מזל טוב לי. איפה האושר? במהלך הדוקטורט העברתי הרצאות מול גדולי התחום. הגעתי לפגישות פסגה בכל העולם. עדיין לא הפכתי למאושר.
משימה קודמת היתה להגיע לעבוד בחו"ל. גרתי בחו"ל 4 שנים. איפה האושר?
כבר הצבתי לעצמי עוד מטרה: למצוא עבודה בתחום. אני בונה תוכנית פעולה. אני יודע שאני אצליח במשימה. ואז שוב: איפה האושר?
כל פעם שאני משיג משהו קשה, אני לא מרגיש כלום. החיים שלי הם לא סבל מתמיד, ממש לא. החיים שלי כוללים תסכול, כוללים רגעי שמחה. כוללים דברים מעניינים ועיסוק בעל משמעות. כוללים טיולים בחו"ל ודאגות למשק בית. אבל אין שום אושר.
אני פשוט לא יודע מה צריך לעשות בשביל להיות מאושר. מה? לחפש עבודה מפרנסת? האם באמת 20 אלף לחודש הופכים אדם למאושר? לא נראה לי.
להתחיל לחפש בחורה? תמיד יושב לי בפינת הראש הרעיון שאולי זוגיות היא האושר. אבל בגיל שלי זה כבר מאוחר מדי. הקדשתי את חיי להשגת מטרות קשות. ולא פיתחתי שום תכונות אופי דרושות לצורך זוגיות. לא מסוגל לפתח שיחה עם אישה זרה: תמיד חושב שאני סתם מציק או עושה צחוק מעצמי. וגם תכלס: אני בן 34. נהיה ריאליים.
אז מה הדרך להפוך למאושר? אני לא יכול להפסיק להציב מטרות. זה הטבע שלי. כמו שחתול לא יכול להפסיק לרדוף אחרי ציפורים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות