דועכת וחסרת ביטחון אש ותשוקה

קוראים יקרים, אני מאבדת את עצמי וחייבת את עזרתכם.
אני חיילת בת 19 וחצי, ובמקום לטרוף את החיים ואת ימי הצעירות- אני ללא חיים.

אין לי חברים או חברות מהתיכון כלל. ביום יום אין בנייד אפילו הודעה אחת. אין לי חברה אחת לצאת איתה בכיף וספונטני להליכה.
אני לא מצטלמת, וברגע שסוף סוף משתחררת ומחליטה שכן- לא מסוגלת להסתכל על התמונות. לא מעלה תמונות שלי לאינסטגרם, וגם את מה שהעליתי לא אוהבת. אני לא אוהבת את מה שאני רואה. פרפקציוניסטית מידי, כמעט בכל תחום.
אין לי אמונה עצמית ואין לי מושג מאיפה זה מגיע..

לאחר 23 שיעורי נהיגה עדיין לא הגעתי לתרגול חנייה. טכניקת הנהיגה שלי מעולה, הבעיה שלי היא שאיני מרוכזת 100% ולא בטוחה בעצמי כשבין ידיי הגה. אני מרגישה שאיני דבר בטוח על הכביש ובעיקר המחשבה על שאסיע אנשים לא בבטחה.

משתוקקת לבשל, אך מפחדת מהמטבח. אני מפחדת לפשל, לבזבז מצרכים, שזה לא יהיה טוב מספיק. מפחדת שאוסיף יותר מידי מלח, או שיחסר מדבר אחר.

אני מפחדת לצאת עם מישהו, אני לא יודעת אם מישהו בכלל יימצא בי משהו.
למה שהבחור עליו אני מסתכלת ירצה דווקא אותי, אם הוא נראה יותר טוב ממני, במיוחד כשיש בנות שנראות הרבה יותר טוב? יפות יותר? לא עם מצח עגול וגדול ואף שמן וזקן כמו שלי. למה שדווקא אני אעניין מישהו?
אני אצליח לנהל ולהחזיק זוגיות?

אפילו לא מצליחה לשבת ללמוד לפסיכומטרי. אפילו התפקיד שהוא כל תשוקתי לא מצית בי אש יותר. ימים עוברים לי מהר ולפעמים ללא משמעות.. לא מצליחה להביא את עצמי לעשייה.
ישנן תקופות בהן אני חרוצה, ותקופות אחרות של מן ״דאון״ מטורף שבו בשבוע שלם של רגילה לא הבנתי על מה עברו ונשרפו לי הימים. אפילו השלמת הרישיון לא הייתה בראשי- הוא היה פשוט ריק.
אני נגעלת מעצמי מאוד. בזמן האחרון לא מצליחה אפילו לעזור לאנשים, ולא מצליחה לדבר.
בשיחות יומיות עם האנשים הקרובים אליי שאיתם אני עובדת- כושלת. לא מצליחה להגיד בצורה קוהרנטית את מה שעובר בראשי ורוצה להגיד, הדיבור שלי מבולבל.
לא משנה כמה ישנה, מרגישה כבדות.
אמי ואני שונות מאוד ולמרות שהיא האדם היקר לי ביותר- לא מסתדרות.
לפעמים כשהייתי מספרת לה על חוסר האנרגיות והאש בי, הייתה מצהירה שאני חולת נפש ושאלך לאשפוז ולטיפול אצל פסיכיאטר. כל ריב מסתיים בזה שאני נולדתי מפלצת, עכשיו מפלצת ושתמיד אשאר מפלצת. שבגלל שנולדתי רקובה- תמיד אשאר רעה ורקובה. שהיא בחיים לא תוכל לסמוך עליי, ושהיא מעדיפה למות מאשר ליפול בידיים שלי..

אני אובדת עצות.
אני חייבת עזרה, ייעוץ, לשמוע את דעתכם. אני מרגישה שאני מתפרקת ודועכת כמו נר ברוח.