מתחרט על הדרך שבחרתי... מה לעשות?

אהלן
אז ככה סיימתי הרגע מסלול צבאי במסגרת ישיבת ההסדר, אבל מרגיש כלכך חרטה(זה לא שיש לי חלילה משו נגד ישיבות ההסדר.. פשוט לי כנראה זה לא התאים בכלל).. זה לא היה המסלול שרציתי לבחור בו מתכתחילה אבל פשוט התגלגלתי אליו..
הכול התחיל אחרי יב רציתי לנסות להתקבל לעתודה אז הלכתי לישיבה כדי שאני יוכל לדחות את הצבא ולעשות פסיכומטרי ולעשות גם שיפור בגרויות וכל מה שאני צריך בשביל להתקבל.. אבל בישיבה לא הסכימו לי לא לעשות פסיכומטרי כי אני בעצם רק מנצל את הישיבה לטובתי, ולא באמת בא ללמוד.. אז למדתי שם בישיבה חצי שנה אחר כך פשוט הפסקתי לבוא והלכתי לעשות פסיכומטרי, לבנתיים העיפו אותי מהישיבה הזאת כי נעדרתי משם הרבה זמן. כשסיימתי את הפסיכומטרי הלכתי לישיבה אחרת עד שאני יקבל את התוצאות(רציתי שהדחייה מהצבא עדיין תהיה בתוקף עד שאקבל את התוצאות של הפסיכו), לצערי לא קבלתי מספיק גבוה ולא קבלו אותי לעתודה וככה עברה לה שנה ראשונה מאז סיום התיכון.. אז אמרתי לעצמי -טוב אם לא עתודה אז לפחות נעשה שירות קרבי כדי שנרגיש שירות משמעותי אני יהיה עכשיו טיפה בישיבה קצת להכין את עצמי מנטלית ופיזית שאני נכנס להיות לוחם.. אז נשארתי וזרמתי עוד שנה בישיבה אין ספק שזאת היתה שנה מאוד מבוזבזת שסתם חיפשתי את עצמי אבל לא היה לי את האומץ לעזוב הכול וללכת לזחול על ג'בלאות.. הייתי קצת הולך לשיעורי גמרא בבוקר אבל חוץ מיזה כלום פשוט הייתי מטייל עם חברים עד הגיוס.. בשירות הצבאי באמת שהרגשתי משמעותי אומנם היה מאוד קשה פיזית ומנטלית אבל שמח שעשיתי את זה.. אבל פתאום אחרי שנה וחצי הגיע זמן השחרור לביינישים ועלתה בי שוב השאלה האם לחתום ויתור על מסלול ההסדר ולסיים שירות מלא או להשתחרר איתם ולחזור לישיבה, אבל בגלל שהייתה לי חברה המון זמן אמרתי לעצמי עדיף שאלך לישיבה להתחזק ולדעת הלכות לפני שאני מתחתן איתה(גם לא רציתי להיות בקרבי ונשוי). ובלי קשר בצבא התחזקתי מבחינה דתית אמרתי לעצמי אולי הפעם אחרי השירות אני אסתדר בישיבה והכול יראה אחרת גם אם לומר את האמת זה מפתה להשתחרר מוקדם אחרי שנה וחצי מפרכות בצבא.. זה קשה להשאר בצבא ולראות את כל החברים שלך משתחררים לך מול העיניים.. אז השתחררתי חזרתי לישיבה אומנם בהתחלה היה לי קצת טוב ויותר משמעותי כי למדתי הדרכת חתנים וסיימתי מסכת אני ועוד חבר (חבר מחוץ לישיבה) והספקתי גם להתחתן.. אבל אחרי השנה הזאת יש עוד שנה שצריך להשאר בישיבה(זה מסלול של חמש שנים) בשנה האחרונה של ההסדר הרגשתי חנוק.. היה לי משעמם שוב בישיבה .. לא נותנים לי ללכת לעבוד אפילו שאני נשוי כי אני בתוך מסגרת צבאית.. ופשוט הרגשתי איך הניוון של לפני הצבא חוזר על עצמו.. התייעצתי המון עם אשתי אם לחתום ויתור ולחזור לצבא ולפחות לעבור את השנה הזאת בצבא אבל היא לא רצתה שאני יחזור וישאיר אותה לבד שבועות שלמיםבבית לבד אז נררתי עוד זמן בישיבה עד שהגיעה הקורונה מבחינתי זה הגיע בזמן היה לי ירוץ למה לא להיות בישיבה בחצי שנה האחרונה שנשאר לי להיות בישיבה.. קיצר הלכתי לעבוד וככה סיימתי את השירות הצבאי.. ואני פתאום מוצא את עצמי שהלכו לי חמש שנים מהחיים ואני לא מצליח להפסיק להתחרט על זה וכל מי ששומע שהייתי בישיבת הסדר חושב אותי איזה צדיק שאני צריך להוכיח את עצמי באזרחות שאני כזה צדיק כי בכל זאת הייתי בישיבה.. ואני מרגיש שסתם התגלגלתי איך שהוא למסגרת הזאת ודווקא בגלל שאתה מחוייב להשאר בישיבה למרות שאת לא רוצה זה גורם לך לרצות לזרוק את הכיפה וזהו..
והנה אני בן 23 ורק עכשיו מתחיל לימודים(אחרי חמש שנים שהלכו ולא יחזרו לעולם) והבנתי כמה זמן שרפתי בחיים אילו היה לי שכל מההתחלה הייתי פשוט צריך להתגייס אחרי יב ל'נצח יהודה' לשרת מה שאני צריך וזהו להיות בחוץ כמו כולם.. אני פשוט מרגיש אכזבה ולא יודע איך להמשיך מפה כי כל פעם שמישומזכיר את תקופת הצבא אני נכנס לדאון על כל הזמן שהלך לי לפח..

סליחה על החפירות שלי.. הייתי חייב לפרוק.. אשמח לעיצות מה אתם הייתם עושים במקומי..
זה מפריע לי בלימודים הבאסה הזאת והמחשבות על איך איך חמש שנים מהחיים הלכו לפח