איך שורדים היום בחברה ובעולם שלנו?

היי,
אני בת 15, כתבתי הרבה שאלות באתר בעבר.
כי באמת רע לי כבר כמה שנים רצוף.
בעצם מתחילת גיל ההתבגרות, (כיתה ה', ו')

עד כיתה ד' (כולל)
הייתי ילדה חייכנית, שמחה, צוהלת ונרגשת להגיע לבית ספר,
עצובה כשהיא חולה ולא יכולה לצאת החוצה ותקועה בבית..

מאז כיתה ה', הכל השתנה.
התחיל לגדול לי מעט החזה. ממש בקטנה.
אבל זה מאוד הפריע לי, הסתרתי את זה עם חולצות רפויות וסווטצ'רים.
המצב לא ממש השתפר אלא רק החמיר.
עזבו את זה שב-ו' הייתי לבד ולא היו לי בכלל חברות ואפילו לא ידידה, בכיתה וגם בבית ספר.

היה לי רע,
התחבאתי מאחורי הרבה שכבות,
עם הזמן, נחשפתי להרבה דברים חדשים ולבעיות שצצו להן.
כמובן כחלק מגיל ההתבגרות, ההורמונים והאמירות הסוטות והגסות של שאר הילדים.
כל ההשוואות בין החברות ומה לא בעצם.
במהלך השנים, עד היום.

חוויתי דיכאון, חרדה חברתית וכללית, מוות, תאונות, בדידות, ביישנות, חוסר ביטחון, שנאה עצמית, המנעות מדברים, לחץ יום יומי ועוד.
אני היום הגעתי למקום שאני שואלת את עצמי, מי אני בכלל? ומה אני עושה פה?
העולם הזה גם לא מתאים לי בכלל.
ברור שהקורונה לא הועילה לכולנו. אבל בלי קשר.

נאבדתי בדרך..
אפשר להגיד.

קשה לי עם ההגדרות שהחברה שלנו מציבה,
כל הסטנדרטים ומה שמקובל ונחשב נורמלי עבורם.

לא אוהבת להגדיר את עצמי.
אני לא רוצה להיתפס כמשהו מסוים.
אני עד היום בסוויטשרט ושכבות,
קשה לי לראות את עצמי בחולצה אחת שהיא לא שחורה, גדולה ורפויה.
לא עושה לי טוב. עושה לי צמרמורת והרגשה זוועתית בגוף.
שמקטלגים כל דבר כנשי וגברי.
מזכירים כל פעם את ההבדלים החיצוניים בין האנשים וגורמים לי להרגיש שאני משהו מסוים שאני לא רוצה להיות.

לא עושה לי טוב. עושה לי צמרמורת והרגשה זוועתית בגוף.
לא אוהבת את העולם המוחצן, עם כל הסטיגמות,
הגזענות, השטחיות שמוצפת כל יום אחר יום בכמויות.
כל האדרת הגוף של האנשים, כל הדיבור היום יומי על דברים מיניים והמונח זוגיות שיש לי הרבה דברים להגיד עליו אבל זה לא רלוונטי כל כך ויימשך נצח אם אתחיל.
גם רשתות חברתיות מזעזעות אותי כמובן.

אני די עוברת מהר מנושא לנושא כי מעיקים עלי הרבה נושאים שונים.

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי,
רע לי. כל יום אני מתמודדת עם זה מחדש. לפעמים יותר טוב, לפעמים יותר רע.

מה לעשות?
והאם חוויתם משהו כזה בעבר או שאתם חווים עכשיו?
תודה מראש.