קושי נפשי, אין לי מקום מפלט חוץ מפה

היי לך אדם שקורא את זה
מקווה שעובר עליך יום טוב ושמח שבחרת לעצור רגע את חייך לקרוא את הסיפור שלי
אני מבקש ממך לא לשפוט אותי,ובטח שלא להבין אותי,
כי זה משהו שכנראה אף אחד לא יצליח.
אספר כמה שיותר בקצרה
אני גר בצפון הארץ
גדלתי וחונכתי בבית חרדי (עם הזמן המשפחה הפכה לפחות חרדית ומסורתית.)
הייתי ילד שקט ומופנם מטבעי,אך המקרה הגדול קרה מאוחר יותר
כרגע אני בצבא,משרת בתור טכנאי בחיל החימוש (אל תשאלו אותי איך ממש לא רציתי את זה ואני ממש סובל את זה.)
אני לא רגיל לכתוב בפורומים וכדומה,לכן שמרתי על שמי כבדוי.
עברתי הטרדה מינית בכיתה ז' על ידי חבר לכיתה,שכללה הטרדה מילולית+פיזית כאחד, מאז המקרה ההוא קשה לי להיות קרוב לאנשים ולסמוך עליהם, אני סובל מביטחון עצמי נמוך ודימוי נמוך בקשר לגוף שלי,אני רזה מאוד עד כדי שקוראים לי 'שחיף ומקל' וצוחקים עליי בגלל זה,אני גם לא אוהב את איך שהמראה שלי נראה,פעם ביסודי ילד זרק לי כדורסל על הפנים כי הייתי 'מכוער מדי'
היה לי קשה חברתית,היה לי קשה להתחבר לאנשים מאז אותו מקרה,זה לא סוד.
נכנסתי לצבא במטרה לעשות תפקיד משמעותי
(רציתי להיות לוחם.)
כשאני מסתכל על עצמי במראה יוצא לי לחשוב
פחחח,לוחם? אתה?
אבל זה לא משנה את מה שרציתי לתת למדינה ואת הגאווה של להגן על האזרחים בגופי,כל תפקיד בצבא אומנם חשוב,אך מבחינתי זה היה יקר ערך
וכנראה שחלום זה לא יתגשם..
אני מרגיש שאני לא מוכן לשאת את זה יותר
לא טוב לי בשום מקום שאני הולך אליו,אני מרגיש ריקני ושאני סתם עוד אדם מיותר בעולם,כשחזרתי הביתה מהצבא (לאחר תקופה קשה עם התקפי חרדה שהם כבר מאחוריי) אחי התאום צחק עליי, כולם התעצבנו עליי כי הם אמרו "מה יש לך לקבל התקף" כאילו שלטתי בזה
אני לא רוצה לשאת יותר את העול הנפשי הזה,הסגירה מכל הכיוונים,התמונות שחוזרות לי מאותו מקרה בכיתה ז',הקושי החברתי,הקושי בבית,הכל בלתי נסבל ומאוס עליי.
אני מרגיש חסר ערך,סוגרים עליי מכל הכיוונים,אני לא רוצה לדבר עם אף אחד ומרגיש שהמצב שלי מדרדר אט אט,קשה לי עם כולם,מרגיש לי שכולם נגדי ואף אחד לא מבין אותי, אני מרגיש שאני רוצה לסיים את הסבל הזה אחת ולתמיד,להרגיש חסר תכלית ואטימות מכל מקום,שלא משנה לאן אלך-הכל יידפק לי.
אני מרגיש שזה הסוף,אני לא מוכן ולא רוצה יותר
המוות נראה מזמין מתמיד,אני לא אדם שהיה לו אי פעם מחשבות אובדניות
אבל זה חזק מתמיד,ואני כבר פוחד שאאבד שליטה
כי זה יהיה רק עניין של זמן.
למה זה מגיע לי? עזרתי כל כך הרבה לאנשים,בכיתה י' פנו אליי *אישית* אנשים עם מחשבות אובדניות,עזרתי להם,הוצאתי אותם מהרעיונות האלה,הסברתי להם מה ההשלכות ומה הם שווים
אפילו יצא לי שם של "***** שיחות נפש..."
אבל אני כבר לא יכול לשלוט בזה בעצמי.
אם זה היה כל כך קל
ואם היה לי את האומץ והאמצעים
מזמן הייתי מסיים את זה
בבקשה תעזרו לי,אין לי מנוח,אף פעם לא באמת חוויתי אושר מה הוא-אין לי מקום מפלט חוץ מפה,אין מי שמבין אותי ועוזר לי,גם לא המשפחה,גם לא אנשי הסגל בצבא,גם לא החברים שאין לי,אני מסתגר בבית
כי אין לי אופציה אחרת...
זה כבר חזק ממני...