איך לדעת אם ההורים שלי באמת מה שאני חושבת שהם?

היי,
אני ממש צריכה התייעצות.
ההורים שלי הם הורים תומכים ואכפת להם ממני ואני יודעת את זה ואסירת תודה, עד לנקודה שבה הם כועסים ושם מתחילות הבעיות. הם אוהבים אותי (ואני אותם) ומתחשבים בי ובאמת יעשו הכל בשביל לעזור לי , אבל בשעת כעס יצא לא פעם אחת ולא פעמיים שהם הרימו עליי יד והשתמשו באלימות (גררו אותי ממקום למקום, סטירות, דחיפות ועוד), שהתעלמו מהזכויות הבסיסיות שלי ושקיללו אותי. אני וההורים שלי יכולים להגיע למקומות מאוד מאוד קשים עד לקצה שהרבה פעמים בעקבותם אני מגיעה לעומס רגשי מאוד גדול וכדי להרגיע אותו יש לי דחף לפגוע בעצמי פיזית (אני בטיפול וזה ידוע אז אין סיבה לדאוג). גם כשהייתי ילדה קטנה מאוד היו כמה פעמים שפגעתי בעצמי כי הרגשתי שאין לי איך להשתחרר מהמצבים האלו שמביאים אותי למצוקה מאוד גדולה ושאין לי איך להתמודד איתה. אני מודעת לעובדה שאני לא מתבגרת קלה - אני מחלימה מהפרעות אכילה ואני עוברת תקופות של דכאון ואני באמת מבינה את הקושי שלהם.
הרבה פעמים במהלך הריבים שלנו יש לי התקפי זעם או בכי לא פרופורציונלים שאני מרגישה שאין לי שליטה עליהם ושנותנים איזשהו ביטוי לכאב מאוד גדול אצלי שפשוט יוצא החוצה. זה תמיד מחמיר את המצב וההורים שלי מאוד כועסים עליי וצועקים כשזה קורה ואומרים לי שזה בגלל שאין לי גבולות. אני חוזרת שוב ושוב על התנהגויות שמעצבנות אותם (כמו לפזר דברים בחדר שלי ובבית) והם חושבים שזה בכוונה, אבל אני מוצאת את עצמי עושה את זה שוב ושוב בהיסח דעת ואפילו לא שמה לב, כמו איזשהו דפוס של הרס שאני לא יכולה לעצור (יש לי הפרעת קשב וריכוז אבל אני לא מצדיקה את זה בזה). קשה לי מאוד לשתף אותם במצוקה שלי שנובעת בעיקר מהפרעת האכילה שלי וכל פעם שיש איזשהו ריב זה רק גורם למעגל קסמים שבו אני יותר ויותר מתרחקת ולא מדברת ומרגישה שלא מבינים אותי ושאני לבד (מה שמגביר את הדכאון) וגם חוזרת על אותם דפוסים שמעצבנים אותם ונהית יותר ויותר לא מאופסת, מה ששוב גורם לריבים קיצוניים וככה שוב ושוב ושוב. הגעתי למצב שכשהם מקללים אותי מרוב עלבון אני מקללת בחזרה בכל הכוח ומתחצפת, והיו כמה וכמה מצבים שבהם אני פשוט הלכתי מכות עם אחד מהם אחרי שהוא הרים עלי יד והחזרתי לו (אף פעם לא התחלתי את האלימות). אחרי כל דבר כזה אני פשוט שונאת את עצמי ומרגישה כלכך אשמה, אני ממש לא יכולה לסבול את עצמי כבן אדם אחרי שמשהו כזה קורה במשך הרבה מאוד זמן. אבל זה נראה כיאילו הם מצידם לא חושבים שזה לא בסדר להרביץ לי כי מבחינתם צריך לרסן אותי, וזה הצידוק שלהם לכל פעם שהם אלימים כלפיי. אני כבר לא יודעת אם הם צודקים או לא.
שני הצדדים נהיו תוקפנים ורעים אבל בעצם כל מה שאני מרגישה זה חרדה ועצב ושאני פשוט לא מסוגלת לצאת מהפרעת האכילה שלי שלוקחת לי את כל הכוחות ומהלופ הזה איתם. אני אפילו בקושי כועסת עליהם, אני לא מצליחה, אני מרגישה שההתנהגות שלי היא רק הגנה וחיקוי של כעס ושאני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט.
לאחרונה הם גם מונעים ממני ללכת לטיפול הפסיכולוגי שלי אם אני לא מתנהגת כמו שצריך לדעתם, מה שרק מחמיר הכל עוד יותר כי אין לי איך לנשום מחוץ לזה.
בקיצור,
השאלה שלי היא אם ריבים כאלו שאני מתארת מוכרים לעוד מתבגרים? אם יש פה משהו יוצא דופן? הבעיה היא בי שאני לא מווסתת רגשית ושאין לי יכולת להתמודד עם רגשות קשים וצריכה גבולות ולא מחונכת? אני הגורם לזה? אני בן אדם רע? הם באמת צריכים להשתמש באלימות אם אני לא מקשיבה כדי להעמיד אותי במקום? יש להם זכות למנוע ממני ללכת לטיפול גם אם אני מתנהגת בצורה שנראת להם לא טובה? אני שואלת באמת מתוך חוסר אונים, כי אני מרגישה שהמצב הזה שוחק אותי ואני רוצה לגרום לו להפסיק, אני מרגישה שאני מדרדרת כל פעם מחדש.
סליחה שזה ארוך, אל תפחדו להגיד לי מה אתם באמת חושבים. אני לא נעלבת מכלום ורוצה לשפר את עצמי.
תודה למי שקרא את המגילה