אין לי כוח... אני מרגישה כל כך לבד

יש תקופות שאני מרגישה בסדר, אבל רוב הזמן אני פשוט חוזרת לנקודה הזו. לנקודה שאני מרגישה כל כך בודדה ושאין לי באמת חברים.
נתחיל עם זה שמישהו שיצאתי איתו לפני כמה זמן ואני עדיין מאוהבת בו אמר שנפגש השבוע והוא לא חזר אליי בכלל.
לפני כמה זמן הוא נתן לי טרמפ, נישק אותי בלחי, חיבק אותי, קרא לי מותק, ואז דיברנו על להיפגש בסופש.
עכשיו, בכללי הייתי שולחת לו הודעה, אבל כבר שלחתי לו כמה פעמים ואני לא רוצה להטריד אותו. אם הוא היה באמת רוצה הוא היה אומר משהו. הקטע שאני ניסיתי כמה פעמים והוא תמיד אמר שנפגש בסופש, ואז בא הסופש, והוא לא אמר כלום, אז שאלתי אותו אם נפגשים בסוף, והוא אמר שאי אפשר, אבל יהיה אפשרי השבוע, אבל בסוף הוא גם לא התקשר השבוע, ואנחנו שוב בסופש. אז אין מצב שאני שואלת אותו שוב. לא יודעת מה עובר לו בראש, אולי הוא לא רוצה לראות אותי, אולי הוא שכח, אולי הוא עסוק...אבל אי הידיעה פשוט מחרפנת אותי.
עוד משהו, קשה לי למצוא חברי נפש. אני עושה שירות לאומי, והכרתי כמה חברים שם, אבל אין לי באמת חברים שאני נפגשת איתם אחרי השירות, ועכשיו אני מוצאת את עצמי בבית פשוט מבואסת ברמות שאף אחד לא שלח לי הודעה פאקינג יום שלם. אני תמיד שולחת אגב, אבל יש גבול לכמה צד אחד יכול להתאמץ והצד השני לא.
לדוגמא, לפני כמה זמן גם היה לי יום הולדת, ורציתי לקבוע עם חברות. סוג של קבענו לעשות משהו בבית שלי כי אני תמיד באה לשכונה שלהן, ובסוף הן אמרו שהן לא יכולות כי הן לא רוצות לקחת מונית או משהו. קיצור תירוצים.
אני תמיד נוסעת שעה באוטובוס בשבילן (זה לא רחוק, פשוט האוטובוס עצמו עושה סיבוב של כל העיר), אבל הן לא יכולות להגיע במונית ביחד תוך 5 - 10 דקות, מבינים? או לנסוע באוטו שלהן. (:
ואני תמיד השתתפתי במתנות ליום הולדת שלהן, ופעם אחת רצינו לקנות משהו לאחת מהן ושילמתי מהכסף שלי, ואף אחת לא החזירה לי עד היום.
הן לא אמרו סליחה גם על מה שקרה ביום ההולדת שלי.
קיצור נמאס לי, אין לי חברים אמיתיים, לאף אחד לא באמת אכפת ממני. לא מבינה למה אני צריכה להתבאס משטויות כאלה בפאקינג גיל 19. חשבתי שעד הגיל הזה אני אמצא את עצמי מהבחינה הזו.
אני כל כך רוצה שההוא שהיה לי קטע איתו ישלח לי עכשיו הודעה/יתקשר כמו שהוא הבטיח, אבל זה לא יקרה. אוף אני מתגעגעת אליו כל כך.
באמת שאם הוא היה מתקשר הייתי מרגישה הרבה יותר טוב ולא היה אכפת לי מאף אחד. בתוכי אני רוצה להיות רק איתו כל הזמן, אני חושבת עליו 24/7. ובאמת שנמאס לי לחשוב עליו.
אם היו לי חברים לצאת איתם כל הזמן הייתה לי הסחת דעת ממנו, אבל גם את זה אין לי.
אני מפחדת גם מהעתיד שלי, אני לא יודעת מה אני באמת רוצה לעשות וללמוד, וזה גם מוסיף להכל...אני פחות מודאגת מזה כרגע אבל ככל שהזמן עובר זה יותר ויותר מלחיץ אותי.
סליחה על כל החפירה הזו, פשוט מרגישה שאני חייבת לפרוק...
יש כאן מישהו שמרגיש כמוני? או עצות?