מרגיש מתוסבך... לא הייתי אף פעם בקשר זוגי רציני עם אף אחת

היי,
* סליחה מראש על החפירה אבל זה כיף לפרוק *
אני כבר בן 32 ובערך שנתיים שלוש כבר לא היה לי שום דייט.
איכשהו זה קרה.. השקעתי בשנים האחרונות את כל הזמן והמאמץ באוניברסיטה והלימודים (מדעי המחשב באוניברסיטה) או בעבודות סטודנט, וממש הזנחתי את ההיבט הזה בחיי. אני די חברותי, אבל הרבה חברים התרחקו, עברו לעיר אחרת וכו', התחתנו, ככה שגם המעגלים החברתיים הצטמצמו.

אני מגיע ממשפחה דתית אבל גם התירוץ הזה כבר מבחינתי לא מחזיק מים, אני מגיל 25 כבר לא דתי אבל זה פשוט לא קרה. זה גרם לי להיות עוף מוזר כזה, נמצא מאחור מבחינת העולם החילוני וגם כבר לא בעולם הדתי - אז לא מכירים לי בשידוכים.

היו לי קשרים מיניים פה ושם עם בחורות, בעיקר תיירות, אבל זה אף פעם לא התפתח לאנשהו, ובכמה פעמים כשהגענו למיטה היא ראתה את המעצורים והחוסר ביטחון, בגלל שלא היה שום דבר מזה בילדות כמו טינאג'ר נורמלי, וחתכה די מהר.

כדי לא לשכוח איך נראית בחורה בתלת מימד, אני מפנק את עצמי פעם בכמה חודשים במסאז אירוטי - אין לי כבר בעיה עם זה או רגשות אשמה, כי אף אחד לא ישפוט אותי, אבל ברור לי שזה רק תחליף די זול (או יקר האמת) ולא מה שאני מחפש.

אני נראה די אחלה לדעתי (לא דוגמן אבל יותר מהממוצע), משתדל לטפח את עצמי ולעשות ספורט, סיימתי תואר נחשב במדעי המחשב ואני מרוויח משכורת די טובה. אני גם לא בנאדם משעמם, כיף איתי ומצחיק, אבל זה פשוט לא קורה ובגלל הקורונה גם אין לי ממש איך להכיר. ניסיתי דרך אפליקציות אבל זה סיוט ושיטחי ואני שונא את זה.

יש לי שותפה שהביאה פעמיים חברות די חמודות, דיברתי איתה כי אנחנו בקשרים ממש טובים, פעם ראשונה היא כאילו זרמה וניסתה לברר אם חברה שלה בעניין (אמרה בסוף שיש לה בכלל חבר, מוזר קצת), ופעם שנייה סתם האשימה אותי שאני מתחיל עם כל החברות שלה. טיאטאתי את זה די מהר ואמרתי לה שפניתי אליה קודם מתוך כבוד ודווקא כדי שלא תיווצר אי נעימות, אבל עמוק בלב הרגשתי שהיא יכלה להיות אחות ולפרגן יותר. וגם שנאתי את המצב שאני נמצא בו, להיות תלוי בחסדים של אנשים אחרים בשביל להשיג מישהי.

נמאס לי להיות לבד, אני לא חושב שזה מגיע לאף אחד אבל במיוחד לא לי כי "על הנייר" באמת אין סיבה שזה יקרה - אני נראה טוב, משכיל, מצחיק, עמוק וכיף לדבר איתי. כל החיים השקעתי בעצמי גם מבחינה חברתית ובתחביבים, אבל התקופה האחרונה באמת כבר קשה לי מנשוא - כל הזמן אמרתי לעצמי שכשייגמר התואר אטפל בנושא הזה, אבל אני פשוט לא מצליח. זה פשוט נמשך כל כך הרבה זמן כמו פאקינג מסטיק.

אשמח לעיצות תודה לכולם