כותב דברים אלו בידיעה שלא משנה מה יכתבו כנראה לא אשנה שום דבר ואמשיך לחיות את חיי כפי שהם ולאט לאט אאבד את החיוך עד שאגיע לגיל זקנה ואמות.
שמי רונן בן 45 נשוי כמעט 20 שנה + 3, האחרונה נולדה לפני חודשיים (הריון לא מתוכנן)
תמיד חייתי את חיי בלי קשיים רבים והרבה עם התשובות של "יהיה בסדר" ו"אני זורם", בלי לעשות הרבה מחשבה על העתיד וההשלכות.
3 ילדים מדהימים נולדו לא מעט בעיות וטיפולים, מתוקים, אחד נכה 100% וזקוק לעזרתינו, התינוקת רק עכשיו נולדה והגדולה מתוקה כל כך אבל היא בגיל שהיא מבינה הכל.
בלימודים למדתי 2 תארים פלוס, שלא מעניינים אותי ובלי מחשבה איך זה יקדם אותי בעולם העסקי
בעבודה נתתי למעסיקים להכנות לי כיוון לעתיד על פי ראות עיניהם וגם שם חשבתי לעצמי - נתקדם אולי הכול ישתפר - ולא.
כיום אני מנהל גדול, יש לי עובדים רבים, אבל אני מוכן להחליף איתם ברגע רק בכדי לקבל את הסיפוק שהם מקבלים וחוזרים הביתה עם חיוך שעובדים בתחום שמעניין אותם.
ועכשיו אחרי הקדמה מאוד ארוכה אשמח לשתף אתכם בבעיה שגורמת לי לחזור הביתה להיכנס למיטה ולעצום את העיניים עד ליום למחרת.
הפסקתי לאהוב! הפסקתי לתמוך! הפסקתי להיות שם בשבילה!
האם אני זורק הכול? הולך הצידה לדירה אחרת ומנסה למצוא את עצמי?
חשבתי על טיול לבד עצמאי אך אשתי לא מוכנה בשום אופן לשמוע על זה. בטענה שאם אני הולך לבד זה פירוש שאני רוצה לעזוב. אינני מרגיש שיש לי כתף תומכת בבית ולא מרגיש שיש לי אוזן לספר לה על מה שעובר עלי.
מה אתם הייתם עושים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות