ההורים שלי זורקים את אחים שלי לפח. זה מתסכל אותי. מה לעשות?

בגלל הקורונה, אבא שלי דאג להתחמש במכשירים סלולריים, בעיקר אייפדים וטבלטים יקרים, עכשיו זה טוב ויפה, המכשירים האלה, אבל לתת כאלה לילדים ביסודי או בחטיבה, זה הדבר הכי רחוק מלגרום להם ללמוד.

הזומים האלו, זה שהם לא חייבים לפתוח מצלמות זה ממש בדיחה, הם פשוט שוכבים במיטה או על הספה, שמים טת הזום על השתק ומשחקים ככל העולה על דעתם, וההורים שלי עובדים אז הם רוב הזמן לא בבית, ואני לומדת לבגרויות.

אחים שלי לא מקשיבים לי, הם מהבוקר עד הערב מטמטמים לעצמם את המוח ומבזבזים לעצמם את החיים, על טאבלטים, זה כל כך עצוב
הם ילדים חכמים, אבל זה לא שווה כלום, כלום ושום דבר כי המוח שלהם, בדיוק כמוהם עצמם הולכים לפח זבל

הם לא לומדים שום דבר, לא מתנסים בשום דבר, לא פוגשים אנשים, בקושי יוצאים מהבית, בקושי מזיזים את התחת, בכללל ואף עם לא מפעילים את הראש והם פשוט נהיים מטומטמים, המוח שלהם פשוט מתנוון ונהיה חסר תועלת כמו שריר שהם בחיים לא השתמשו בו.

מה גם, שבעיקר בגיל הצעיר, הילדות, מתים מלא מלא מלא עצבים במוח, זה תהליך טבעי שנועד למנוע מצב של עודף תחושות שלא משתמשים בהם, רק שהם בכלל לא מפעילים את הראש, את את הדימיון או ההיגיון הבריא, כלום, זה יפגע בהם, לא כי הם יפספו חומר מיותר של לימודים, אלא כי המוח שלהם יאבד קצת מחוכמתו והפוטנציאל שלהם ירד. וזאת עובדה.

זה מתסכל אותי ברמות על, בעיקר האח המתבגר המעצבן שלי, הוא כבר בן 14 והוא לא עושה כלום בחיים, הוא לא יודע מה הוא אוהב, הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא לא יודע לתקשר טוב עם אנשים הוא לא יודע ללמוד והוא לא יודע להפעיל את הראש בקטע שאם לא אומרים לו איפה לחפש את הקוטג הוא אפילו לא לא יחשוב על לחפש טוב יותר ..

הם נהיים אגואיסטיים, רובוטים טיפשים, משתגעים לגמרי אם לוקחים מהם את המכשיר ואפילו לא יודעים לשחק אם אין להם מכשיר ביד.

בחייאת, זה מעורר רחמים, וזה עוד אצלי, כשאני יודעת שההורים שלי מחנכים לערכים ומוסר בצורה ברורה, מה עם הורים שבכלל לא טורחים לחנך?
לאן אנחנו הולכים? לעולם של עצלנות כפייתית, חוסר שליטה עצמית וחוסר יכולת להתמודד עם דחיית סיפוקים? אם הורים מפקירים את הילדים שלהם לחסדי האינטרנט והמכשירים הסלולרים, ולא טורחים לדאוג לילד, מה יהיה ??!?!?!? מה?!?!?? אני לא רוצה לחיות בעולם כזה,

אני רוצה לחיות בעולם שבו לאנשים יש מוסר עבודה, שאנשים יודעים לתפעל את עצמם ולעשות דברים, עולם בו אנשים לא חיים רק בשביל עכשיו מייד, לשחק עכשיו לראות סדרה עכשיו לאכול עכשיו, לא עלינו- לאנוס עכשיו, דייי שאנשים ידעו לראות רחוק, אבל איך אפשר לראות רחוק אם הכל כל כך קרוב, הכל מיידי, אנשים, וגם אני לא יודעים כבר לחכות בסבלנות ולהתמודד עם דברים שלוקחים זמן ודורשים תהליך.


אני רוצה שאנשים, ובטח ובטח אחים שליי, אני אפילו לא דואגת לגורל העולם, אני דואגת לאחים שליי! אני רוצה שהם ידעו לתפקד בעולם האמיתי , שלא יבזבזו את כל החיים על כלום ושום דבר ויהיו מתוסכלים תמיד, אני רוצה שהם יהיו מאושרים, ויעשו דברים שיגרמו להם סיפוק, שהם יהיו מרוצים מהחיים שלהם, שידעו להגיד תודה ושלא יהיו מסכנים ויחשבו כל הזמן שהחיים לא הוגנים ו"אכלו לי שתו לי" , שיגרמו לחיים של עצמם להיות טובים.

וכן, שגם יתרמו לעולם ולא רק יחמירו את המצב שלו, הן בפן התרבותי וגם בפן האקולוגי, בואו, בני האדם התחילו באמת להתפתח במאה שנים האחרונות ותראו איזה היקף נזק כבר נגרם... מה יהיה עוד שלושה דורות? אני לא רוצה, שאחים שלי יהיו כמו כל האנשים האלו שאכפת להם רק מהנוחות שלהם עכשיו מייד, ובכלל. שידעו לראות תמונה רחבה יותר, ויעשו דברים בעלי ערך, בשונה מהרבה מהאנשים.