האם עשיתי טעות שנפרדתי מהחבר?

הייתי בזוגיות די טובה במשך כמעט שנתיים, הייתה בינינו אהבה מאוד גדולה והקשר היה יחסית טוב.
אבל לאחרונה צצה בעיה, לפני כמה חודשים הוא החליט שהוא מאריך את הקבע ובואו נגיד שזאת לא משרת החלומות שלו אבל כן דרך טובה להתייצב קצת כלכלית ולהרוויח כסף. הוא ידע שאני פחות רוצה כי בכל אופן הוא לא היה יוצא הרבה לבית וחיכיתי שהוא ישתחרר מהצבא ונוכל סוף סוף להיות בקשר נורמאלי, אבל תמיד ניסיתי לתמוך בו והיה נראה שבהתלבטות אם להאריך או לא, אני לא הייתי פקטור למחשבה. ובכל אופן נשכתי שפתיים ושכנעתי את עצמי שזה הדבר הנכון לעשות. כך שיוצא שאנחנו מדברים כל לילה לפני השינה וקצת במהלך היום, אבל אני רואה אותו 3 ימים בבית אחרי שהוא 11 יום בצבא או במקרה הטוב אם הוא לא נשאר שבת בבסיס אז בסופשים. מה שגרם לי במהלך הזמן הזה נורא להתפשר על עבודות כדי שאני לא אעבוד סופשים גם ובאמת יצא לנו להפגש. הקטע הוא שבמהלך הזמן האחרון נוצר בי מן בלבול כזה כי מצד אחד אני נורא אוהבת אותו וכשאנחנו ביחד הכל מדהים ואני מרגישה נאהבת, ואז הוא חוזר לצבא, בקושי מדבר איתי כי אין לו זמן ואני בזמן הזה נורא עצובה בימים הראשונים אבל אחרי כמה ימים די מתרגלת למצב וללבד וכשהוא חוזר אני מרגישה שאני לא בסיטואציה איתו ולוקח לי זמן להתאפס ולהרגיש שוב אני.
עכשיו הוא תמיד אומר שכל שניה פנויה שיש לו ביום הוא מקדיש אותה לי, אבל זה לא ממש מרגיש ככה וגם אם כן זה לא יוצא הרבה זמן ואני מרגישה מאוד לבד בזוגיות.
בזמן האחרון התחלתי להרגיש גם שאני אולי קצת מעיקה עליו, והוא רוצה לפגוש יותר חברים או לעשות דברים שונים ואולי הוא צריך לבזבז פחות זמן איתי כשהוא בבית למרות שתמיד התעקשתי שאם הוא רוצה לעשות דברים עם חברים שלו בלעדיי או כל דבר הוא תמיד יכול ואני באמת מאמינה שככה צריכה להיות זוגיות אבל אז יוצא מצב שיש לנו פחות זמן ביחד וגם ככה הזמן שלנו מועט, אז זה שוב גורם לי לנשוך שפתיים ולהגיד שהוא צריך להרגיש שהוא לא כבול במערכת יחסים ואני צריכה להתמודד עם זה פשוט.
השבוע הוא החליט שהוא נפגש עם חברים שלו ושהוא נשאר אצל ההורים בלילה הזה, זה השאיר לנו יום אחד להיות יחד, וניסיתי כלכך להיות חברה תומכת ומשחררת אז כתבתי לו שיהנה ולילה טוב כרגיל ובכיתי כל הלילה כי אני פשוט מרגישה בודדה.
אני יודעת שיתכן וזה מצב זמני וכשהוא היה עוזב את הצבא דברים אולי היו נראים אחרת, אבל הכל ביחד גרם לי להבין שאני תמיד אהיה מוכנה להתפשר בשבילו אבל הוא לא, וקשה לי לעשות ויתורים על מה שאני מרגישה. לעיתים קרובות אני מרגישה שאולי הקשר הזה גדול עליי ואני לא באמת זאת שיכולה להתפשר כל הזמן ולהכיל.
אני מתלבטת אם בסופו של דבר הפרידה כן הייתה טעות והייתי צריכה לנסות להיות חזקה יותר, הוא באמת היה אהבת חיי ותמיד ניסה לגרום לי להרגיש טוב אבל בגלל הזמן המועט שלו זה לא ממש צלח. כשנפרדתי ממנו הוא מבחינתו אמר שאין לו מה לעשות יותר ואני תמיד ארגיש ככה אז אמרתי לו שאין מה לעשות עם המצב ולי כבר מאוד לא טוב אז עדיף שנפרד.
אשמח לשמוח את חוכמת ההמונים מה שנקרא ואם אתם הייתם מוותרים על אהבה כל כך גדולה בגלל התנאים של המערכת יחסים.