היי בן 28. כבר כמה שנים אני מרגיש בודד, בין אם זה עם חברים או משפחה.
אין לי אדם קרוב לדבר איתו על ההצלחות או על החיים שלי. ההצלחות שלי גרמו לחברים לעזוב ואילו המשפט " אל תידאג חברים יש כמו בים", זה לא נכון.
אני לא הכי מושלם בעולם אבל מה שבעיקר מאפיין אותי זה הטוב לב הזה, לשים את עצמי מאחור בשביל האחר וזה משהו בולט בי, באישיות וחלק ממני.
לצערי אני כל רגע ורגע מוצא את עצמי במצב של ניצול. בין אם זה ביזבוז הזמן שלי לבין ליהיות פסיכולוג של אנשים. אני מנסה להתקדם גם בתקופה הקשה של הקורונה אבל לצערי ללא הצלחה במציאת עבוד,ה ואילו הבדידות צועקת עליי.
אני נוטל ציפרלקס וגם כדורי שינה כי קשה לי כבר להתמודד לבד בעולם הזה. כל אדם או כל אחד שאני מנסה לפתח שיחה איתו אני לא מצליח להחזיק את זה יותר מ2 דקות. כאילו פעם הייתי מעניין וכיום אני מרגיש שאין איתי שיחה. אני לא יודע אם זה חוסר באינטרקציה עם אנשים אבל אני בן אדם נורמטיבי. הייתי מלא שימחה ואש בעיניים. דובק במטרה. כיום אני מרגיש כמו אוויר. מנסה ברחמנות להחזיק את עצמי כי אני בודד מידי.
זה קצת לא פייר לסוע באוטובוס הזה שניקרא "חיים", לבד. וגם אני יודע לשמוע ולהקשיב. פשוט אני לא מעניין אף אחד..
אני יום יום עובד על עצמי ומנסה לתקן את עצמי כדי שאוכל לדבר עם אנשים, ופשוט מכה בי העובדה שאני באמת בסדר זה אנשים שסובבים אותי שאני לא מצליח להתחבר אלייהם.
קשה לי להתחבר לאנשים כועסים, אנשים נצלנים. אבל מהזווית שלי כולם ככה. אני לא מצליח לשנות את זה. אני לא מצליח לפתח שיחה גם עם אנשים מסוגים כאלה. אין לי מושג איפה אני מוצא עוד אנשים כמוני.
רק מחפש מישהו/מישהי שאוכל להתקרב אלייהם, ולחלוק חלק מהעולם שלי ומהיצירות שלי.
ואילו זוגיות, בכלל לא הולך לבנאדם שכמוני ( מי תרצה חבר כמוני שבודד שלא מצליח להחזיק שיחות?)
עייפתי מכל החיים האלה ועייפתי מעצמי.
באמת שאני כבר לא יודע מה לנסות או לעשות..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות