בת משפחה שמשקרת ומנצלת את שתיקתי

פונה לחכמת ההמונים. קצת ארוך, אנסה לתמצת. אני אישה בשנות ה 40 לחיי, אם מאוד מסורה וחד-הורית לנער בן 16. קשה לי לכתוב על כך, אך אני מתקשה להגיע להחלטה ברורה.
הוריי שייכים לדור שבו להרביץ היה לגיטימי, מה שחוויתי יחד עם אחי בנושא, לא אפרט כאן. מעבר לכך, שניהם טיפוסים די עצבניים והם עצמם אומרים זאת.
הם מסוכסכים קשות עם אחי הגדול ואשתו, המון שנים. ייאמר לזכותם שהיא התחילה בכך. המצב הסלים לאורך שנים והגיע למצב גועלי שפגע וסחף את כל המשפחה. אני תמכתי בהם אך שמרתי מרחק מהריבים בגלל האופי שלי. אני נמנעת ככל האפשר מרכילות וריבים, למרות שאשתו הכפישה אותנו בכל דרך אפשרית. אחי בעצמו הודה בכך וגם רב עם אשתו עד שהתעייף. לאורך כל השנים אמא שלי עזרה לי מאוד כלכלית. יחד עם זאת, אנו שונות לחלוטין באופי והיא מצהירה על הפיוז הקצר שלה ועל השתלטנות שלה (לחצה שהילד ילמד במקום מסוים ולא הסכמתי לכך). לפני 5 שנים, סיכמנו שאעבוד והיא תשמור על הילד אחרי הלימודים. תמיד היא כעסה שהוא מפונק ולא מקשיב (יש לו הפרעת קשב) וזה הגיע למצבים שלידי וגם כשהיא שמרה עליו, כשהוא השתולל או התווכח, היא צעקה ואיימה בסטירה מספר פעמים. מיד עצרתי אותה ורבתי איתה על כך. נאלצתי לשנות לחצי משרה בכדי שהיא לא תשמור עליו. הבהרתי לה שאני לא מחנכת בצורה כזו (גם אופי וגם חוויות הילדות). גם ביקשתי בתחינה באחת הפעמים שדי לדבר ככה, הילד עלול לחזור על כך ועוד יחשבו שזה מה שהוא חווה חלילה בבית. היא ענתה "שיגיד, אז מה?" אבהיר שלא נתתי לה להכות אותו והיא ידעה שאם היא תכה אותו, אעצור בה בכל דרך. עם כל האהבה אליה. מצד אחד, חונכתי לכבוד אם וממש הייתי קשורה אליה ומצד שני, סבלתי מההתנהגות שלה. הרחקתי ממנה את הילד והיא קלטה ונפגעה. יום אחד, מעט אחרי מה שהיה, בכיתה ו', הילד כעס שהחרמתי לו את הנייד (לאחר התראה) כי במקום להתארגן ללימודים הוא שיחק במשחק שמאוד אהב והוא הגיע טעון ללימודים. בהפסקה הוא ישב לבד כעוס ובלי הטלפון ואז שני חברים שאלו אותו והוא החל לשתף אותם על החרמת הנייד ובהמשך על כל מה שקרה עם הסבתא. זה יצר מצב מאוד לא נעים אבל מה שהרס אותי יותר מכל, שאמא שלי מהפחד שבעבודה יתנכלו אליה ושכלתה תשתמש בזה ויוציאו לה שם נוראי, שינתה מול המורה (היא ביקשה להצטרף לשיחה), את מה שהיא אמרה כדי שישמע עדין הרבה יותר ולאחר מכן כעסה עלי מאוד, למה הילד דיבר עליה והתחילה לפזר סיפורים שהילד ממציא (אמרה לי בפנים) ושאני אמא גרועה. כלומר מהפחד שלה על עצמה, היא הסבה נזק רב יותר לנו, על אף שמי שגרם לכך, זו היא.
אמרתי שהוא לא שיקר והרי הזהרתי אותה. זו אמא שלי, לימדו אותי שאמא תמיד מכבדים. יכולתי לכעוס עליה ויכולתי לנקות את עצמי ברגע, כי יש לי הוכחות להכל (מצלמת אבטחה מקליטת קול בבית לאורך שנים).
הגיסה, ששמעה מאחי מה קרה, ניצלה את זה לריב שלה עם המשפחה.
תמיד עמדתי בפני בחירה קשה ביותר, לחשוף הכל ולשרוף עם אמי את הקשר ואולי עם חלק מהמשפחה ולוותר על כל עזרה, או להבליג ולקוות לטוב, לטחנות הצדק. לפעמים אנשים לא מבינים איך אנשים אחרים מבליגים גם כשהם חזקים והאמת לצידם, זה הרבה פעמים נובע מהקרבה. לראות את התמונה הגדולה.
לבני הבהרתי אז, שאינו אשם בכלום ושלא ירגיש אשם. הבהרתי לו שאני תומכת בו.
אז צמצמתי משרה והוצאות והמשכתי להיות אמא מסורה ואוהבת ובת נאמנה.
אך סבלתי רבות מהקרבה זו. אני פגועה מאוד מאמי.
חמש שנים חלפו, בני בן 16. הוא כל הזמן אומר שאין אמא כמוני ושאני מלאך. אבל נשארה לי תחושה מרה, ממה שקרה. מסביב קיבלתי אז לא מעט ביקורת שלילית שמבוססת למעשה על שקר. זו כמו עננה אפורה שנשארה. אני לא בעד להיות קורבן וגם מרגישה לאחרונה שעם כל האהבה והחינוך והמסירות, חשוב גם להעביר מסר לבני שהצדק חשוב. מה דעתכם? האם לפתוח את הכל ולהוציא את האמת (למכרים וקרובים). בבקשה לענות בשיקול דעת. שנים אני מתלבטת והיה לי קשה לכתוב כאן.
אני אישה עם אמונה וכפי שנאמר, שלא ישימו אותי במבחן? אני מרגישה שזה אכן מבחן באופן מסוים.