היי, אני בכיתה ט׳, לומדת בבית ספר די קטן
ואני מרגישה שבשנתיים האחרונות יש לי המון חברים טובים אבל אני כל כך שקופה.
אני מרגישה שאני לא מעניינת אף אחד, שאני בלתי נראת.
כל בוקר שאני קמה לבית הספר, אני נהיית כל כך עצובה רק מהמחשבה של לחזור להיות לבד.
בהפסקות בד״כ אני לא לבד, כן יש לי חברה וכן יש לי ליד מי לשבת, אבל בעבודות אין לי את מי לשים, אני בקושי מצליחה למצוא ליד מי לשבת בכיתה.
ניסיתי להתחבר למלא בנות אבל לכולן יש חברה הכי טובה ואף אחת לא באמת רוצה בי.
אפשר לומר שאני די אהובה, כן יש לי חברות וכן בנות מספרות לי על מה שקורה להן בחיים ואף פעם לא ראו אותי בעין לא טובה, כמישהי ״מוזרה״ או ״לא קשורה״,
נגיד המון פעמים אני יכולה להרגיש לא רצוייה, או נדחפת בשיחות של חברות הכי טובות.
אני בד״כ לא כזאת, אם נגיד אני אכנס לשיחה למיד יקבלו אותי ותמיד יצחקו איתי וזה לא ירגיש מוזר.
אין לי פחד מאנשים, אז זו לא יכולה להיות חרדת חברה או משהו.
אני אדם די ״שמח״ וחייכן, אני מפזרת המון צחוק וטוב ואני עוזרת לכל מי שאני יכולה אבל אני לבד.
אם קורה לי משהו אין לי למי לפנות, אם אני עצובה, שמחה, כועסת, בריב עם מישהי, או אם סתם אני מבואסת אני לא יכולה להגיד לאף אחד.
אני אפילו לא יכולה לספר לסביבה שלי שאני בודדה.
נגיד באינסטגרם אין לי את מי לתייג כשאני רואה בדיחה ורוב ההודעות שלי בוואטצאפ באות מקבוצות או מבקשה לשיעורי הבית.
וזה מבאס, אחר הצהריים אין לי עם מי לצאת, לקבוע תכניות.
הבדידות הזאת היא לא כיפית בכלל, אני רוצה לעבור לארץ אחרת, אבל המצב הכלכלי של המשפחה לא כזה טוב.
אין לי באמת כסף לבזבז.
ואני נשארת במצב הזה הרבה זמן, אני רק רוצה מישהו לדבר איתו כשרע כשקשה ואין לי אותו באמת אין לי.
הלוואי והיה לי איזה כישרון או משהו, אני לא יפה, אני לא כזאת מצחיקה, אני פשוט לא קשורה וזה מעצבן לחיות ככה.
לא משנה מה אני עושה, עם מי אני מנסה להתחבר, זה תמיד אני שמנסה, אני שרוצה ובסופו של דבר אני פשוט נהיית עייפה מזה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות