הבן אדם היחיד שיש לי זה חבר שלי, כל שאר הזמן אני לבד!

אני מרגישה לבד! אני עכשיו מסיימת כיתה י"א.
עברתי דירה באמצע שנה בגלל בעיות משפחתיות, אני עדיין בקשר עם החברות והחברים מהעיר הקודמת אבל מן הסתם הקשר מתרופף בהרבה. התנתקו קשרים עם הרבה אנשים משם, וגם עם אלה שאני כן בקשר- זה בעיקר בווטסאפ ובטלפון, כי אני בקושי באה לבקר מסיבות שונות.
בהתחלה פגשתי פה חברות מדהימות אבל עם הזמן הבנתי שאנחנו לא באותו ראש בכלל. הן באמת חמודות והן עדיין מנסות להיות חברות שלי למרות שהתחלתי לנתק את הקשר, פשוט הן שונות ממני בתכלית, הן מרגישות לי מאוד ילדותיות ותמימות, ואני אחת שאוהבת לעשות שטויות, מחפשת ריגושים והתנסויות ואוהבת לצאת בספונטניות, והן מאוד מתחסדות כאלה, והמערכת יחסים שלי איתן פשוט מרגיזה אותי! אני לא יכולה לצפות מהן להיות כמוני אז אני פשוט מתרחקת כי זה נורא מתסכל אותי, אנחנו פשוט לא באותו ראש, אין מה לעשות, זה לא ישתנה.
יש לי חבר (מהעיר הזאת, מסיים י"ב בבית ספר אחר משלי) ובאמת שהוא מושלם, אנחנו אוהבים אחד את השני בטירוף ואני נהנית מכל שנייה איתו,אבל זה מגיע למצב שהוא הבן אדם היחיד שאני יוצאת איתו..
לא שיש לי בעיה להיות איתו מלא, מבחינתי בכיף, העניין הוא שיש לו את החברים שלו שהוא יוצא איתם, שהם באמת מדהימים וכיפיים בטירוף, ולי אין עוד עם מי להיות. הם חבורה של בנים ובאירועים כמו יום העצמאות ול"ג בעומר ולפעמים גם בשישי בערב, ברור שהייתי עם חבר שלי ואיתם, ונגיד באה חברה של אחד מהם שגרה רחוק, וכאילו הם ניסו לספח עוד ידידות, אבל ככה זה לעיתים רחוק ב"ספיישל אוקייז'נטס", זה לא ממש מתאים שאני אצא איתם בנוהל בגלל שהם חבורה גדולה של בנים ואין ממש בנות ואני כמובן לא אהיה הבת היחידה ולא אפריע לחבר שלי בזמן הפרטי שלו עם חברים שלו.
העניין הוא שאני כבר כמה חודשים בשכבה שלי, כולם מכירים את כולם כבר שנים ובתכלס מצאו ממזמן את המקום שלהם, ואני לא סקפטית או משהו, אני פשוט יודעת שאני לא אמצא חברות חדשות מהשכבה כי פשוט אין מי. אני כבר די מכירה את כולם וכאילו זה מאוחר מדי בשביל ליפול פתאום על איזה חבורה אחרת של בנות.. מה גם שבנות נוטות לא לחבב אותי במיוחד, אמרו לי שזה בגלל שאני די דומיננטית ובנות מאוימות ממני, כנראה בגלל זה קל לי להתחבר רק עם בנים..
ידידים מהעיר יש לי מלא אבל אני לא יכולה להיפגש איתם כי זה לא מתאים שבחורה תפוסה תיפגש ככה עם ידידים, בעיקר שהם די מפלרטטים למרות שהם יודעים שיש לי חבר.. אז גם מהם אני מנתקת קשר, ויש עוד כמה בודדים שאני מדברת איתם בווטסאפ וכל זה, אבל זה לא באמת עוזר לי.
אני משתגעת כבר, אני רגילה להיפגש מלא עם חברות וידידים, אבל אני מגיעה למצב שאפילו אין לי חשק לנסוע לעיר הקודמת שלי כי אני מרגישה שהשתניתי ואני באיזשהו מקום מפחדת להרוס את הזיכרונות הטובים שלי מחברים שלי ושפתאום כבר לא יהיה לי כיף איתם וייהרס הטעם הטוב כזה, ככה שחוץ מכמה חברות ספציפיות שאני מדברת איתן בטלפון כל יום, את שאר האנשים לא הכי בא לי לראות למרות שהם חופרים לי לבוא.. גם אין ממש מה לעשות שם, זה די חור ואף פעם אין לאן לצאת..
נורא בא לי לצאת ולהיות עם חברים, אני אחת שאוהבת ריגושים, מסיבות, אירועים, גם לשתות ולעשן פה ושם סתם בשביל להרגיש אקשן, אני רוצה למצות את גיל ההתבגרות, אבל אני מרגישה שנהייתה לי בחודשיים האחרונים מן שגרה כזאת של מכון כושר ולימודים, בלי שום דבר אחר (אני בקרוב אתחיל לעבוד בע"ה אבל זה לא כ"כ משנה), ואני רק מחכה למתי שחבר שלי ואני ניפגש כי זה הדבר היחיד שמשמח אותי, זה הדבר היחיד ששובר לי שגרה.
אני מרגישה בודדה, ונורא קשה לי עם זה, אני לא בן אדם שאוהב לשרוף שעות בלראות טלוויזיה, אני נורא צריכה חברה סביבי, ואני פשוט מרגישה שרוב החברויות שלי כרגע חוץ מחבר שלי הן נטו דרך הווטסאפ ובאמת אין לי עם מי להיפגש..
ואני לא רוצה להעיק על חבר שלי, אני בכלל לא שואלת אותו אף פעם אם הוא רוצה להיפגש רק כי אני לא רוצה להרגיש אובססיבית או משהו בגלל שזכותו להיפגש גם עם חברים ולעשות דברים בלעדיי, אני כאילו מפחדת שאני איזום יותר מדי ואחפור לו כבר, הוא זה שתמיד מציע וויוזם אנחנו נפגשים האמת די הרבה, פשוט לא יודעת.. כל זמן שאני לא איתו אני מרגישה ריקה ובודדה ושאין טעם.. ושתבינו הייתי בערך עם אותם חברים מכיתה א' עד השנה, אני לא הייתי לבד בשום סיטואציה בחיים שלי, וממש קשה לי. כבר כמה חודשים שאני מרגישה לא שייכת לשום מקום.. מה אני יכולה לעשות? באמת שנמאס לי לבכות מרוב בדידות.. ואני לא רוצה לשגע את חבר שלי.. אני במן מצב ללא מוצא.