לא מצליחה לעבור הלאה בקלות. אני חוזרת אחורה. מה לעשות?

אני בת 19 כיום.
בתחילת גיל ההתבגרות, בערך בגילאים 13-14, נדלקתי על שביעיסט בתיכון שבו למדנו. הוא ידע שאני דלוקה עליו, התכתבנו חודשים והרגשתי קירבה אליו ושהוא מחבב אותי בחזרה. חשוב לציין שהייתי מאוד תמימה יחסית לבנות גילי, לא ממש הבנתי מה זה בנים ומה הרצונות והצרכים שלהם במיוחד בגיל ההתבגרות.
כשהצעתי להיפגש איתו, תמיד הוא היה מתרץ, והאמנתי לו. חשבתי שהוא שביעיסט שמרוויח כסף ושככה זה אצל ה"גדולים" ושבטח לא אבין.
עד שיום אחד הוא באמת היה יכול להיפגש - מאוד שמחתי. התרגשתי. כי זה מעין דייט ראשון שלי בחיים. קבענו בפארק ליד הבית שלי.
חיכיתי וחיכיתי... רבע שעה, חצי שעה, שעה, שעה וחצי... הייתה בי תקווה שבאמת ניפגש סוף סוף ונוכל לדבר ולצחוק ומקסימום נהיה ידידים.
שלחתי לו הודעה - מסנן. מתקשרת - לא עונה.
המשכתי לחכות עד שירד הלילה - תקראו לי תמימה, טיפשה - הכל מתקבל. כי זה באמת נכון. עד היום אני לא מרפה ממנו, לא קיבלתי שום התנצלות על ההברזה הזו - ונכון, הוא לא חייב לי כלום. אבל הרגשתי שלפחות המינימום זה שהיה מבטל או לפחות מודיע.
אני לא מצליחה להירפא מזה, עברו שנים, הוא במקום אחר לגמרי בחיים ואני מרגישה שהידרדרתי.
בגלל הדחייה הזו שחוויתי בגיל כל כך צעיר - לקחתי את זה לקיצון וברחתי למקום ש"נוח להיות בו" , שלעולם לא אקבל דחייה - סטוצים בטינדר. חיכיתי עד שאהיה חוקית, ובגיל 18 פתחתי חשבון. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה יותר עם צעירים בגלל הדחייה הזו.
הכרתי מלא מבוגרים (30+), והתחברתי לכמה.
עד שעברתי אונ.ס. - לא הבנתי את זה בהתחלה, אז המשכתי כרגיל - כי שוב, תמימה. הרגשתי שהתמימות עזבה אותי, אבל יש תמימות מסוג אחר: להאמין שכל האנשים טובים. וזאת הבעיה שלי.

הסיפור התגלה לאמא שלי- והלכתי ליועצת מיניות ומשם הופנתי בדחיפות לפסיכיאטר. אני מטופלת, והכל בסדר איתי עכשיו.
אז למה אני לא מסוגלת לעבור הלאה?
כי...
עד שסוף סוף ירדתי מכל העניין הזה של מבוגרים והסטוצים ושאני מוכנה לקשר רציני עם בני גילי - קיבלתי 2 דחיות ברצף. הדחייה הראשונה הייתה מבחור בן 22 שממש מצא חן בעיניי, אבל ענה לי יבש כמו מצה חודשיים אחרי פסח, והבנתי שהוא לא מעוניין. אך עדיין יש בי תקווה שהוא ישלח הודעה.
הדחייה השנייה הייתה מבחור בן 24 שסבתא שלי רצתה להכיר בינינו, אני מחכה לטלפון שלו שבועיים והוא לא מתקשר.
אני מבינה שככה זה החיים.
אבל אין יום אחד שאני לא שואלת את עצמי: האם לחזור לאותו מקום שבו הרגשתי רצוייה? האם לחזור למקום האפל הזה שמחפשים בו רק דבר אחד? ולכולם יש אינטרס?
קשה לי ממש לקבל דחיות כי הסיפור הראשון עשה לי מעין טראומה.
אולי אני ילדותית, אבל אני באמת סופר רגישה וסופר תמימה. אני לא יודעת איך להיפטר מזה!! על כל דבר שקורה לי, אני חושבת עליו חודשים או שנים.

אשמח לעצות, עזרה, ייעוץ. אני לא רוצה ליפול חזרה אחורה ולהידרדר שוב!!