הפרעת אישיות גבולית. איך להתמודד?

שלום, בכוונותי לפנות לחברים וחברות המתמודדים עם ההפרעה.
אני נמצא עם הגב לקיר בתחושותי. מתמודד עם המחלה מגיל צעיר. התחלתי טיפולים פסיכולוגיים עוד בגיל 14. אשתדל לא לחפור יותר מדי. גוייסתי לצבא כאשר התעלמו מהעובדה מהאתגרים הנפשיים והמלצות על פרופיל 97. לאחר 5 חודשים אינטנסיביים מבחינתי וגם לא עשיתי חיים קלים בצבא, שוחררתי לאחר התפרצויות עצבים והתנהגות אובדנית. בצבא התחלתי לפעול באובדניות לראשונה, וכאשר השתחררתי לחצו עלי בבית לחפש עבודה. נקלעתי לחיי הלילה וכילד שעד הצבא לא עישן סיגריות ולא נגעתי באלכוהול, החלה הדרדרות. בעקבות הסביבה בה עבדתי נחשפתי לסמים ולמרבה האירוניה ככל שהתקדמתי לתפקיד יותר בכיר או מכובד כך גם הסמים היו יותר קשים. ונפלתי קשה. בגיל 21 התחלתי טיפולים פסיכאטריים ופסיכולוגיים וטיפול תרופתי בעיקר עם זאנקס וקלונקסים ופיתחתי התמכרות קשה למשך שנתיים. גם ניסיון התאבדות ראשון היה בגיל 21. ולאחר מכן התחלתי אשפוזי יום באיכילוב ל5 חודשים, שם התנקתי מכל הסמים ותרופות ללא מרשם שהייתי משיג וחתכתי מכל האנשים המפוקפקים וחיי הלילה בהם עסקתי. אך התרופות במרשם שרשמו לי היו כבדות ברמה שבעקרון אם מישהו מחסיר בתקופת ה5 חודשים במחלקה 3 ימים הוא עף משם - אני החסרתי למעלה מחודש ימים במצטבר ובכל זאת נתנו לי תחושה עוטפת. לאחר שסיימתי את התקופה שם פחדתי נורא לעבוד ובאופן כללי משהו בי מאוד השתנה בעקבות כמות הבנזודיאזפינים, האנטי פסיכוטיים ונוגדי הדיכאון שרשמו לי. לאחר חצי שנה וחיכוך עם אימי החלטה בפזיזות לעבור לגור לבד. הפסקתי עם הטיפולים התרופתיים בבעת ולא היה לי מספיק כסף מבחינתי לשלם לפסיכיאטר הפרטי (700 שקלים לפגישה). שנה נוראית וקשה שבקושי הצלחתי לעבוד במצטבר 6 חודשים. לא חתמתי שוב ועם לב כבד מצד משפחתי הם הסכימו שאחזור לתקופה של כ5 חודשים. כעת נשארו לי 4 חודשים להתכונן לצאת שוב הפעם ולא לחזור.

לפני פרוץ הקורונה צלחתי למצוא משרה שהצלחתי להחזיק באופן סדיר כמעט 3 חודשים אך החבר'ה לא שרדה את המשבר וכך גם איבדתי את עבודתי. בלת ברירה ושלחתי המון קורות חיים, סוג העסק היחיד שחזר עלי לתפקיד ניהולי היה אותו התחום שעסקתי בחיי הלילה. אך הייתי חייב כסף כדי לשרוד מאחר ולא הייתי זכאי לדמי הבטלה כי לא היו לי מספיק תלושים. לאחר חודש וחצי של עבודה סזיפית התרסקתי ונכנסתי לדיסאופוריה וניסיון התאבדות שני כמעט יצא לפועל. לקחתי מהמרשמים הקבועיים שלי קופסה של זאנקס ולקחתי כ8 מ''ג עם בקבוק וודקה. התחלתי להתנשם בכבדות ופשוט הקאתי דם וכנראה את האלכוהול והתרופות. מאז עברו חודשיים וחצי. הינני מוכר בביטוח לאומי עם 40% נכות רפואית ו65% אי כושר מקבל קצבה של 1900 שקלים. אני בתהליכים למימוש סל שיקום אך בשל המצב ולאחר בירורים זה עלול לקחת עד שנה לקבלת הסל שיקום.

אני חרד, בדיכאון עמוק, ומרגיש בודד ואובדני מידי יום, אך מפחד לעשות אקט ברוטאלי. אני לא הייתי רוצה לעשות משהו כמו 2 המקרים הקודמים בהם רק הזקתי לגוף ונשארתי בחיים. אך אני פוחד לעשות זאת, יש בי עוד טיפה אור אך המון ייאוש ותסכול. ניסיתי לפנות לעמותות רבות ולגורמים שונים אך אין מענה או עזרה חוץ מלפנות למחלקה פסיכיאטרית ציבורית סגורה משהו שאני מפחד ממנו מאוד.

אני מלא בפחד ולא מצליח להחזיק עבודה, אינני טיפש אך השליטה ברגשות שלי מרגישה כמו של ילד בן 6. אני תשוש ומתוסכל.

זוהי פריקתי. מאחל לכולם להיות חזקים ולמצוא משענת ואור. הייתי שמח לשמוע על התמודדות של חברים נוספים המתמודדים עם התחושות.