מדוכא, מרגיש שאני לא מתאים לעולם

שלום לכולם,
אני בחור בן 24 מרגיש מדוכא ומבואס מהחיים
למרות הרצון שלי להמשיך לחיות ולהתבסס בעולם
ככל שהזמן עובר אני מרגיש שכנראה שהעולם הזה לא בשבילי ואני רק מרגיש יותר גרוע..
אני חושב על עצמי שאני בן אדם די טוב ונחמד לאנשים אחרים אולי אפילו נחמד מידי, אני מתחשב בכל אדם, מדבר בגובהה העיניים, לא משקר ומתחמן אנשים ו"הולך עם הלב" ואני מרגיש שלפעמים אולי כל אלה זה מה שמונע ממני להתקדם אפילו
אני גם מרגיש שהרבה אנשים בעולם (לא כולם אבל הרבה) הם אנשים זבל שכל מה שמעניין אותם זה רק עצמם וכסף ושום דבר אחר, לא אכפת להם איך אדם אחר מרגיש והם ידרכו על כל מי שצריך בכיף במיוחד אם הם ירוויחו מזה משהו,
אני במינוס של 5 אלף שקל בבנק רובו כתוצאה של "התמכרות" או עישון במשך תקופה ארוכה של גראס בתקווה שיעזור לי להרגיש יותר טוב ולחזור למסלול מה שלא כ"כ עזר אם לא החמיר את המצב..(אני קצת מעל חודש נקי לגמרי ומקווה להמשיך) בנוסף אני חייב לאמי עוד 9 אלף על טיול איתה לחול שאמרתי שאני יחזיר לה, ביטוחים / טסטים על הרכב (שאני בקושי מזיז) דלק, תאונה קטנה שעשיתי ודברים מצטברים בסגנון... אמי עובדת קשה מאוד ככה שאני כן רוצה להחזיר לה את מה שמגיע לה, בנוסף אני מרגיש רע עם העובדה שאמא שלי "קורעת את התחת" ואני יושב בבית "מתפנק"
בתחילת השבוע הייתי חדור מוטבציה למצוא עבודה אחרי כמעט שנה שאני יושב בבית (ה2 עבודות היחידות שעבדתי בתקופה הזאת פרשתי לאחר גג 3 שבועות)
וכנראה ש"קפצתי מעל הפופיק" והגזמתי עם עבודה שרחוקה לי מהבית ולא הרגשתי שהיא מתאימה לי, כבר הייתי בראיון והתקבלתי ובאתי לחתום היום על חוזה כדי להתחיל שבוע הבא אבל לא יכולתי לעשות את זה, הרגשתי שזה לא שווה את זה, שזה לא בשבילי ואני לא בנוי לזה וגם שהשכר שהוא כמעט מינימום לא שווה את כל המאמץ, שיש יותר מידי התחיבויות ותנאים ושאולי עדיף לי להמשיך לחפש אז שלחתי למעסיק הודעה שבסוף לא מסתדר אחרי שחשבתי על זה כמה שעות וזה רק גרם לי להרגיש עוד יותר חרא למרות שאני לא מצטער..
הבעיה שאני כבר לא יודע אם אני מתאים לעבודה.. קשה לי לדמיין את עצמי מחזיק במקום מעל כמה חודשים כי אני מרגיש שהרבה עבודות פשוט לא הוגנות ועל סף ניצול או שהעבודה קשה לי מידי ואני "אוכל סיבוב".
אני גם מרגיש כאילו כל החברים של נטשו אותי ולא אכפת להם ממני כבר למרות שבשבילי חבר אני יעשה הכל בשבילו, אני יודע שהם נפגשים בלעדי ואני לא יתפלא אם הם מדברים עלי ואומרים ש"נדפקתי" או דברים בסגנון מקווה שאני טועה אני לא רואה את הסיבה גם..
תוסיפו על כל זה את העובדה שבחיים לא היה לי חברה (כתה ד לא נחשב) ולא נישקתי בחורה כי גם אם מישהי בכלל מסתכלת עליי אני יותר מדיי חסר נסיון,וגם מדוכא בשביל לחייך להתנהג כאילו הכל בסדר אצלי, זה שאני לא יוצא לשום מקום ורוב הזמן הפנוי שלי אני מבלה בבית או מול המחשב גם לא תורם למצב..
בכללי אני לא אוהב ומנסה להמנע מלצאת מהבית אם אפשר.. מרגיש שהגעתי לתאום וחושב על ה,תאב,דות לעיתים קרובות יש תקופות שכל יום..
אני לא חושב שאני מרחם על עצמי ואם כן זה ממש לא במכוון כי כמו שאמרתי בהתחלה אני רוצה אפילו מאוד לחיות חיים נורמאלים ולהתבסס בעולם אבל אני פשוט לא רואה את זה קורה..
בבקשה לא לומר לי שיש אנשים במצב יותר גרוע כי אני מודע לזה אבל זה לא עוזר..
תודה!