למה זה לא בסדר שאני נגעלת מבגידות וסיפורי פיתוי?

מתסכל להרגיש שאם אני לא משתפת פעולה ומתעלמת מכל מיני חיים כפולים אז משהו בי לא בסדר או מצחיק.
אם בחרתי בדרך חיים של לא לבגוד, לא להכנס לכל מיני התרגשויות סודיות, מאהב בצד כזה, אז משהו בי לא בסדר או לא בשל או שאני פתי ותמימה או במקרה הגרוע מטומטמת. אז לא, אני לא בוגדנית ולא פלרטטנית וסטוץ עם מישהו בשביל להתרגש או במקסימום איזה קשר שצומח מבגידה, נשמע לי על הפנים.
(אני לא מדברת על הסיפורים המיוחדים האלה של אמצע החיים שמגלים אהבה ודברים כאלה),
אבל אני יודעת מה זה להרגיש נבגדת,
אני יודעת מה זה להפגע ולרוץ סביב הזנב
להפגע מחברה שהכנסתי לחיים וחשבה שמותר לה אם אין לה מישהו,
או לראות מישהי שחושבת שאני חושבת שהיא חברה אבל בעצם מנסה לקחת לי חבר או מישהו קרוב אלי שתוכל להכיר וישעשע אותה קצת,
או אחת שכבר ציירה לעצמה סיפור פיתוי על חשבוני,
אני מרגישה שבאותו רגע ממש היא חושבת שאני מטומטמת או לא מבינה או פתי ושהציפורניים שלי לא יזיקו לה ושהיא תנצח (טעות של #@#-&),
זה להרגיש ממש כמו עוף מוזר כשאני נגעלת לראות מבטים רומזים ושמבחינתם זה בסדר להסתכל ולתת סימן אחד לשני כששניהם תפוסים או אחד מהם, גם אם הרגע רק ראו אחד את השני, תפוס או לא תפוס, זה כבר לא רלוונטי, הגענו לשפת קוד אחרת, אפשר גם עוד קשר ועוד קשר אחרי זה .. זה החיים של הבכאילו ה"גדולים".
זה לא חיים של גדולים, זה חיים של אלה עם עיניים גדולות ושחושבים שאף אחד לא מבין חוץ מהם ושהכל מותר.
מישהו אמר פעם תרבות שפע והזדמנויות? זה עוני.
זה לא מהיום ברור לי. זה תמיד היה.
עברתי תהליך קשה וארוך עם חברה נבגדת בעצמה, זה כל כך כואב לראות מישהי כל כך קרובה נכבית הופכת לצל של עצמה, שירדה לתהומות ולא מוכנה להושיט את היד כדי שמישהו יוציא אותה משם,
שכבר לא סומכת.על.אף.אחד ורואה רק את הלא טוב ממנו, תחושות האשמה והכאב שיש לה וקשה להכיל,
ללמוד את היכולת להכיל את הכאב העצום עבורה כדי לעצור את הקושי עכשיו ואחר כך את הטראומה מכל זה, לשכנע אותה שזה לא בגללה אלא כי זה הבן אדם ויש בנות כאלה, כמו שיש בנים כאלה,,
אנשים שתופרים לעצמם חלומות,
אין מחשבה, אין רגש, רק הסיפוק.
ואז בשבילה הייתי החברה וההכלה עצמה,
אבל בשביל אחרים? לא מובנת.
איך מתמודדים עם כל ההרגשה של האאוטסיידריות הזאת , מצבים כל כך מיותרים כמו עצם בגרון.
זה גורם לי לחשוב שכמעט כל זוגיות שניה היא פיקטיבית ורק המחשבה עצובה בעצמה.