מתחילת הקשר לא באתי להם בטוב. לא כי עשיתי משהו אחר, אלא כמו כל בת זוג שהגיע לפני או בן זוג של אחת מאחיותיו - אנחנו לא באים להם בטוב.
הם עשו הכל כל לסכסך עם אמירות מגעילות עלי שאפילו לא היו מבוססות על עובדות. עשו דווקא כדי למנוע מאיתנו לבלות זמן יחד. היו קרים ומגעילים אלי. סירבו שאגיע לאירועים משותפים. פשוט עשו הכל כדי להבהיר לי שאני לא רצויה.
ואני בתגובה? אני רק המשכתי לבוא, לנסות, לדאוג ולהקשיב, הכל על מנת שאולי יקבלו אותי ובן זוגי לא יהיה בסיטואציה שיצטרך לבחור "או או".
אבל אחרי שנתיים של זוגיות, החלטתי לפני שלושה חודשים שנשבר לי. לא הפסקתי לבכות ולהיכנס לדיכאון בכל סופש שאני אצלו והבנתי שאני לא צריכה לסבול את זה יותר.
החבר הבין ולא רצה שאסבול את זה יותר ולכן התחיל לבוא אלי יותר בסופשים במקום להישאר בבית.
הוא ניסה לדבר איתם כמה פעמים בנוגע אלי על מנת שאולי יעשו איזשהו מאמץ, אבל הם סירבו כמובן.
אבל להתלונן שהוא לא נמצא הרבה בבית? זה כן. ברור. אבל להבין שזה קשור אליהם? מה פתאום.
אני מיואשת קשות. ובן זוגי סובל כמובן מזה שהוא באמצע. הוא רוצה את המצב האידאלי שנהיה משפחה אחת גדולה ואוהבת, אבל הם לא מוכנים לעשות שום מאמץ ולי כבר נשבר לנסות. לא נעים לי בחברתם במיוחד שאני יודעת שכל עוד זה תלוי בהם שום דבר לא ישתנה. כולם צריכים להתאמץ חוץ מהם.
הוא רוצה שנתחיל ללכת אליהם לארוחות, אבל בכנות - אני לא רוצה ללכת למקום שאני יודעת שאני לא רצויה ושלהם אין שום רצון לגרות לזה להרגיש אחרת.
מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025