ההורים שלי מתייחסים אלי כמו לקורונה

אני בכיתה י"א ויש לי שלושה אחים ואחיות קטנים.
הם מתייחסים אלי כמו וירוס מדבק, כאילו כל דבר או מקום שאני נוגעת בו נרקב.
כל פעם שמשהו נשבר בבית או משהו לא בסדר, הם צועקים את השם שלי בזעם כאילו הם כבר יודעים "אה בטח מי עןד זה יכול להיות כבר?"
לחדר שלי הם פונים בתור: דיר חזים, מזבלה או בית זונות. גם כשהו מצוחצח או כשיש שלושה בגדים על הרצפה ופשוט נגמר להם הפתיל (כל הזמן).
כשהמצב נהיה גרוע הם מאבדים את זה. פשוט אין להם רסן.
הם מקללים אותי כאילו אין מחר והם רואים רק שחור בעיניים. הם ירביצו לי, יכאיבו לי, לא אכפת להם.
נכון שגם לי יש חלק בעיניין כי "צריך שניים לטנגו".
אבל כשהחדר שלי נראה כמו זבל, ואני מוזנחת ולא מסוגלת לצאת ממנו, כשהכלים נאספים ליד המיטה. זה לא אומר שאני עצלנית, אני פשוט ערמת זבל שחיה בדיר חזירים, ושאני חצופה וכפוית טובה.
זה אומר שאני צריכה עזרה.
זה אומר שאין לי אף אחד לפנות אלוו ודברים יצאו משליטה.
זה אומר שהדבר האחרון שאני צריכה כרגע, הוא לא שתנסו לפרוץ את הדלת כי התריס היה סגור במשך יותר מארבע ימים ובקושי יצאתי לאכול, ושאני לא צריכה לריב אתכם מכות עד שהשכנים יזמינו משטרה שתסרב להגיע ואמא שלי תצרח שזה או אני או אבא שלי.
אז יום למחרת אני אצטרח לארוז תיק ולעזוב שוב.

הכל מושלם לרגע אחד, אבל אז אני יכולה להגיש משהו לא במקום, או לפלוט איזה משפט שיפגע להם באגו ובאם. הפצצה התפוצצה.

התחננתי לעבור לפנימייה מגיל קטן, אבל אני לא בטוחה בעצמי שזה משהו שאני באמת רוצה, כי אין לברוח בפנימייה, נכון? אין לארוז תיק וללכת לאן שבא לי בלי שאף אחד בעולם יודע איפה אני לאזעזל, לא שלמישהו אכפת אחרת הייתי איתו ולא בשומקום.
אני מפחדת שפנימייה תגזול ממני את החופש שלי ולא תאפשר לי לעשות מה שאני רוצה. וגם, אני מפחדת שמישהו ידע עלי דברים. כשאני אומרת לאנשים שאני רוצה לעבור לפנימייה, הם אומרים לי שזה לא מקום לילדים כמוני. שאין לאנשים כמוני מה לעשות שם והמסגרת לא תתאים לי.
אבל מה שאתם לא יודעים הוא, אני כן 'כמוהם' אני כן צריכה עזרה או מישהו שיהיה שם בשבילי רק כדי שאני אוכל לפנות אליו, ולאזעזל אני רק רוצה לפתוח תפה.

אני כמו תיבת פנדורה, ואני מפחדת שברגע שהיא תפתח כל התפאורה היפה תעלם.
אני מפחדת שזה כבר לא יהיה אני עם עצמי, הרווחה תדע, הבית ספר, הצוות יסתכל עלי אחרת, וכולם יראו אותי כמו שאני ואני ארגיש כמו צב בלי שריון.
ואיך זה ישפיע על העתיד שלי?
איך המעשה האנוכי שלי ישפיע על העתיד שלי?
וגם על אנשים אחרים... אנשים שהיו מעורבים, ואלה שלא.
האם אני רוצה בכלל שידעו?
אנשים אומרים שלא כדי לפתוח תיבות מסוג פנדורה, כי לא בכולן נמצאים תכשיטים. גם אם מבחוץ זה נראה אחרת.

אני עייפה, אין לי כוח יותר, אני רוצה להיות אצמעית. אני רוצה לדאוג לעצמי ולבנות ולהשיג את כל מה שיש לי
ל ב ד
כדי שאף אחד אף פעם לא יוכל להגיד לי 'שזה לא שלי' או 'שזה לא מגיע לי' שאף אחד בחיים שלו לא יוכל יותר לדבר אלי בצורה הזאת, או להגיד עלי כאלו דברים. להתייחס אלי כמו וירוס מדבק.