הכעס כלפי אמא על ההערות על המשקל הפך לשנאה

זה הולך להיות ממש ארוך אבל אני חייבת לפרוק את כל השנאה הזאת. אני לא יכולה לסבול את אמא שלי.
אני לא מוכנה לאכול ליד אמא שלי שום דבר שהוא לא ארוחה שהיא הגישה לי. אם בא לי משהו מתוק אני אתאפק עד שהיא תלך כי אני לא מוכנה לסבול את המבטים ואת ה"מה את אוכלת??". אני פשוט מרגישה אותה שופטת אותי.
אם אני כבר אוכל משהו טעים (וגם זה כארוחת בוקר ולא כנשנוש, כי לארוחת בוקר עוד יש לגיטימציה) אז היא תעיר לי שלקחתי כמות גדולה מדי או לפני שאני לוקחת "תקחי כמות מכובדת".
אני כל כך חרדה מלאכול לידה שכשהיא לא נמצאת אני מצטיידת בסטוקים של קורנפלקס או שוקולד או משהו שיהיה לי לימים הבאים כי מי יודע מתי היא עוד לא תהיה בבית וקשה לי לא לאכול שום דבר משתיים בצהריים עד שמונה-תשע בערב. וזה לא כזו בקשה מוגזמת- היא אוכלת חופשי חטיפים כמה שבא לה מולי (והיא שמנה באמת!)
היא התחילה להחביא את כל האוכל בבית וזה פשוט משפיל אותי! כולם יודעים איפה המחבוא ומסתירים ממני. אם אני צריכה איזה משהו (אם אני יוצאת לטיול נגיד) אז אני צריכה לבקש ממנה שתביא לי והיא תלך למחבוא ותוציא. זה ממש מעמד משפיל ובא לי לבכות כל פעם שהיא עושה את זה או שהם מדברים על המחבוא שלהם.
פעם אחת היא חיטטה לי בכל החדר והוציאה מכולו כל מה שקשור לאוכל (פרורי שוקולד, קורנפלקס בודדים, עטיפה של חטיף אנרגיה, עטיפות ממתקים, אפילו עטיפה של מגבון שנראתה לה כמו אוכל) ושמה לי את זה על השולחן. כאילו להציג שהיא יודעת מה אני עושה ושאני צריכה להתבייש בעצמי. אפילו כשאני כותבת את זה אני מרגישה את הבושה על זה שהעזתי שיהיה לי פירורי שוקולד בחדר! כאילו אנשים פה ישפטו אותי ויחשבו שאמא שלי באמת צודקת ושאני שמנה נוראית. כאילו שזה לא נורמלי שאנשים יאכלו שוקולד או חטיפים מדי פעם!
אם היא מכינה משהו היא תכין לעצמה ולכל האחים שלי אבל לי היא לא תיתן, אפילו לא תגיד לי שהיא הכינה.
היא גם מעירה לי על כמה שאני רחבה ואיזה תחת ענק יש לי ו"תסתכלי מה נהיה ממך" כל הזמן כי דווקא הייתי ילדה די רזה. אני פשוט לא יכולה לסבול את זה יותר!
אמנם אני לא מקיאה אבל יש לי בעיות רציניות עם אוכל ורגישות נוראית לכל פעם שמישהו מעיר משהו על המשקל שלי או איך שאני נראית. היא ריסקה לי את הבטחון והיא לא מפסיקה לא משנה כמה מדברים איתה.
ובסה"כ, אני לא כזאת שמנה! יש לי טיפה עודף משקל אבל בתכלס יש לי גוף די בסדר ובכלל לא גרוע כמו שהיא חושבת. לקח לי כל כך הרבה זמן לבנות לעצמי בטחון והיא עוד פעם מתחילה להרוס אותו ואני לא יודעת מה לעשות יותר.
השנאה אליה מהנושא הזה חילחלה כל כך עמוק לתוכי שאני לא מסוגלת לדבר איתה יותר. כל דבר שהיא עושה מעצבן אותי ואני לא מסוגלת לבלות איתה שניה יותר משאני חייבת. אני לא רואה את עצמי מפסיקה לשנוא אותה והיא כל הזמן יוצאת עלי בגלל שהיא איכשהו כועסת עלי שאני כועסת עליה! ומוצאת סיבות מטופשות לצווח עלי כמו מטורפת.
אני רואה שהיא רוצה לפעמים את חברתי ורוצה לספר לי דברים או שאני אשאר לשבת עם כל המשפחה אבל אני לא מרגישה קשורה למשפחה הזאת וגם אם היא רוצה להיות איתי אני פשוט לא רוצה להיות איתה. אני פשוט שונאת אותה כבר. זה לא עובד ככה, יום אחד להיות אלי כלבה ואז יום שני לצפות שאני אהיה נחמדה אליה! אני תמיד רעה אליה כי זה מה שלמדתי ממנה ואם אני אהיה נחמדה אליה זה ירגיש לי כמו צביעות ושאני בוגדת בעצמי כי בעצם אני לא סובלת אותה
היא שאלה אותי פעמיים אם אני שונאת אותה ולא אמרתי שכן כי האמת אני עדיין צריכה שתסיע אותי למקומות ותעשה דברים בשבילי ואני יודעת שהיא תנקום בי. פעם אחת היא חשבה (!) שאמרתי שהיא שמנה (לא באמת אמרתי אלא אחותי אמרה ואני הסכמתי איתה) אז היא שחררה את החתול שלי כנקמה! (הוא חתול בית והוא לא יודע איך להיות בחוץ. הוא היה יכול להידרס בקלות!)
בקיצור היא אישה משוגעת עם בעיות שמתאכזרת לילדים שלה (גם אחותי פשוט לא יכולה לסבול אותה והיא בכלל בתת משקל) ואי אפשר לדבר איתה כי הכל היא לוקחת אישי ונוקמת. אני לא יודעת מה לעשות יותר ואני לא יכולה לחיות בבית הזה עם האישה הזאת שאני כל כך שונאת. עזרו לי!