יצאתי עם בחור מהעבודה ונפרדנו - איך להתנהג?

היי, התחלתי לעבוד בחנות מסוימת לפני כחצי שנה, בשבוע הראשון שלי היה לי רע, עם הזמן למדתי שיש יתרונות וחסרונות לעבודה.
כשהגעתי לסניף, היה לי חבר בערך חודשיים שלא אהבתי. נדלקתי על אחד האחמ"שים בערך אחרי 3 שבועות (שעובד שם 5 שנים, ככה שהרבה אנשים אוהבים אותו), ובסיוע של אחת העובדות, נפרדתי מהחבר והתחלתי לצאת איתו. וכמו בכל מקום העבודה - כולם מכירים את חיי האהבה של כולם והפכתי להיות מוקד לרכילות, אנשים היו שואלים אותי מה שלום "בעלי", אם הוא לא היה זמין רצו שאני אברר לו משמרות, פתאוםהזמינו אותי ליציאות של קבוצה מסוימת בסניף (בתור זוגתו של-, תכלס לא הייתי קשורה לאנשים האלה לפני כן, לפחות לא מעבר ללדבר בעבודה), פירגנו לנו אבל גם נורא העיק עליי "אור הזרקורים".
בכל מקרה, הוא אהב אותי מאוד וגם אני אהבתי אותו, כמו כל זוג חמוד - דיברנו בטלפון, סמסים, קנינו מתנות אחד לשניה, כתבנו מכתבים, חיבוקים, נשיקות, אני אוהב אותך בלהבלה, אבל בתכלס היו דברים שישר הפריעו לי והתעלמתי כי פשוט נדלקתי עליו - פער גילאים של 6 שנים, הבן אדם במצב לא טוב בכלל עם הלימודים ועוד עובד בעבודה חרא כזאת, ההורים שלי התנגדו לקשר...הייתה 0 אינטימיות ולכן אחרי 4 חודשים שראיתי אותו עם בגד ים, נגעלתי. כן, כן. ואז פתאום עברה לי המחשבה "יש בינינו פערים, ההורים שלי מתנגדים, וואלה 4 חודשים נלחמתי כמו לביאה. אבל, להתמודד עם זה שאני לא נמשכת אליו??" בכאב גדול, נפרדתי ממנו, כמובן שלא גיליתי לו שנגעלתי (כבר התחלתי להסתכל על חתיכים ולהתגעגע לאקס הראשון...), פשוט אמרתי שאנחנו לא מתאימים (בתכלס, זה גם נכון, אחרי הפרידה גיליתי מחברה שגם הוא הרגיש שזה כבר לא זה אבל חשב שנפתור את זה).
כמובן שמהר מאוד כל העולם גילה שאנחנו לא ביחד, ושזה באשמתי (וכן, ללא ספק עשיתי טעויות והוא נפגע ממני), יום אחרי הפרידה כולם ניגשו אליי ושאלו למה נפרדתי, ואמרו לי שחבל כי וויתרתי על בחור טוב ופשוט התפרצתי בבכי באמצע המשמרת. ואז כולם הסיקו שאני עדיין אוהבת אותו ושנפרדתי כי אמא ואבא אמרו לי ושאני ילדה חסרת עמוד שדרה מטומטמת פתטית. עשיתי טעות, דיברתי עם חברה מהעבודה על האמת והיא הלכה וסיפרה לו, ואז כולם הסיקו שאני שטחית ומפלצת כי נפרדתי ממנו בגלל המראה. תכננו אני והוא ללכת ליום הולדת של מישהי מהעבודה, בסופו של דבר כמובן שלא הוזמנתי, מה שכן, הופתעתי לגלות שהאירוע נועד רק לבנות אז למה בעצם לא הוזמנתי? אז אחת ה"חברות ליציאות" בהתחלה התחמקה אמרה חסכתי לך אי נעימות של להתראות איתו, בסוף הודתה שפגעתי בו אז אני לא שייכת לחבורה יותר (כמובן שפטרתי את עצמי מלהשתתף באיסוף כספים של הקבוצה וכו', לא אוהבת צביעות). העניין הוא, שהאקס שלי ותיק בעבודה ולכן (לא רק, הוא באמת בן אדם מקסים) יש לו הרבה אחרים. לי (לפחות אחרי המצב הזה) יש רק חברה שהיא עובדת מאוד מבוגרת (והרי עם אישה בת 60 אני לא אבלה וכו') ו-2 בנות שיחסית חדשות וחברות טובות (והן גם יותר אוביקטיוביות ומבינות את עמדתי), ו-2 הבנים למרות שהם חברים שלו הם תמיד נחמדים אליי וסבבה איתי ואנשים נייטרלים, אבל בתכלס, קשה לי להתמודד עם המבטים המאשימים שזורקים לי ועם שאלות. יש גם דיילות שלא יודעות על הפרידה ופתאום זורקות לי הערות סטייל "איזה מקסים חבר שלך" וזה אפילו יותר קשה לי!
מעבר לזה, קשה לי הנוכחות שלו. נכון שאני זו שפירקה את החבילה, ואני שלמה עם ההחלטה, אבל וואלה גם אני בן אדם, אני מרגישה מאוד אשמה מכל המצב (לפעמים קשה לי לישון בלילות ואני בוכה סתם באמצע החיים), גם לי קשה עם ה"לבד". אז יום אחרי התעלמנו אחד מהשניה וחזרנו לדבר רגיל, אבל משום מה עדיין קשה לי לראות אותו.
אני בן אדם שנלחם גם כשקשה, אבל פתאום ההורים שלי קלטו שאני מאוד עצובה מאז הפרידה ואמרו לי שכדאי לי לעזוב, ושבניגוד למה שאני חושבת זה לא יוציא אותי חלשה, הם נימקו את זה בטענה של "למה לסבול? הרי ברור שכל עוד תראי אותו וכל עוד אנשים מהעבודה ירכלו, יהיה לך קשה" (ובלי שום קשר, לפני שאני והאקס נהיינו ביחד חשבתי לעזוב את העבודה כי תכלס היא ממש לא קלה ולא מתגמלת, אבל איכשהו נהיינו יחד וכמובן כבר לא רציתי לעזוב חח אבל אם נתעלם מהפרידה, יעני מבחינת העבודה עצמה - התרגלתי ונהיה לי יותר קל)
מצד שני, אין לי כוח להתחיל מחדש חח למי יש כוח לחפש עבודה חדשה, להתחבר לאנשים חדשים, ללמוד עבודה חדשה...הרי גם ככה אני ככל הנראה עוד חצי שנה אתפטר כדי להתחיל ללמוד לתואר. אבל כן יצא לי לעבוד בסניפים אחרים בתור החלפה אז כן קצת ראיתי קצת הכרתי ואני יודעת את העבודה אבל התרשמתי שהסניף שלנו הכי חברותי, בסניפים אחרים נראה שכל אחד לעצמו ומשעמם...
אה, וגם בגלל כל הרכילויות המכוערות, גיליתי שיש לו חברה חדשה, ותהרגו אותי היה לי קשה להתמודד עם הידיעה חזרתי הביתה בדמעות (גם כי וואו אחרי שהוא התעצבן עליי הוא המשיך הלאה ממש מהר, וגם כי אנשים חסרי רגישות ומדברים על זה חופשי לידי), לפחות עכשיו הוא נחמד אליי ופתאום חזרו להזמין אותי ליציאות אבל לא צריכה ת'חברות הצבועה הזאת (הכוונה היא לא לחברות הטובות שלי).
ונגיד שאני כן מחליטה להשאר - קולגה מתחתנת בקרוב והיא שאלה אם אני באה לחתונה. אנחנו לא חברות. על החתונה דובר מזמן וכמובן שתכננתי ללכת עם האקס. הייתה הבחורה שחשבתי שהיא חברה טובה שתכננו ללכת יחד אבל היא בגדה בי כשהיא סיפרה לו מה שלא היה צריך לספר אז תכננו ללכת יחד אבל ניתקתי איתה קשר. חברות שלי גרות בעיר אחרת אז אני לא יכולה להתארגן איתן על נסיעה ולא בטוחה שהן באות...האם לבוא פשוט כי צריך? לשדר חוזק נוכח המצב, להפגין נוכחות ולהנות כי סך הכל זה פאקינג חתונה?
סליחה על החפירה, אני די במשבר ואשמח לעזרה :)