אני מפחדת על העתיד שלי

הקדמה שתבינו מה הביא אותי לרגע הזה:
מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות במרכז העניינים, רציתי להתחבר עם ילדים ורציתי חברים. לפני הגן חובה ניסיתי להתחבר עם ילדים בפארקים ליד הבית אז כשטיילנו בפארק עם ההורים רציתי ניסיתי ליצור חברים ורצתי לקבוצות הילדים ששיחקו שם, דיברתי, ניסיתי להיות נחמדה וחביבה לכולם אבל הילדים קראו לי שמות כמו שילדים בגיל הזה עושים אבל לא ויתרתי רצתי לקבוצות אחרות ושם קרה אותו הדבר ועדיין לא ויתרתי, לא רציתי לוותר ואז הגיע הגן, ניסיתי להתחבר, כשראיתי ילדים רצים ניסיתי גם לרוץ איתם ולפתח שיחה אבל הם אמרו לי מיד להתרחק, ניסיתי להתחבר עם אחרים אבל אמרו לי אותו הדבר, ככה עברו שנתיים בערך של ניסיון ואז לקראת השנה/שנה וחצי האחרונים של הגן כששוב אמרו לי להתרחק כבר הפסקתי לנסות, הלכתי לשבת בצד להסתכל על כולם שמחים ולחשוב מה כ"כ דפוק בי, ביום הזה שתלתי לעצמי זרע של האשמות ושנאה כלפי בראש, ככה השנה/שנה וחצי חלפו ובזמן הזה כל יום בכמה שעות של הגן ישבתי בצד וטיפחתי יותר מידי טוב את הזרע הזה.הגיע הזמן ללכת ליסודי, כיתה א, אני עדיין זוכרת את היום הראשון שנכנסתי לכיתה החדשה עם ראש מושפל, לא העזתי לדבר עם אף אחד ובסוף היום הזה ילדה אחת תפסה את תשומת ליבי, היא ישבה בקצה השני של הכיתה, היא היתה ביישנית אבל לא השפילה את הראש כמוני, בעיניים שלי היא הייתה מעניינת ורציתי להתחבר איתה, אני עדיין זוכרת שבשיעורים ובהפסקות ישבתי והסתכלתי עליה, העתקתי לעצמי תמונה שלה במוח וכשהשפלתי את המבט הסתכלתי על התמונה הזאת. ואני זוכרת שהתקופה הזאת הרגישה כמו נצח עד שיום אחת באותה השנה היא ביקשה ממני דבק והלב שלי באותו הרגע התהפך והשתולל, ידעתי שזה הצאנס שלי אז לא רציתי להשתתק במקום נתתי לה את הדבק ורציתי לדבר איתה אבל המילים לא יצאו לי מהפה, פחדתי שהיא תרחיק ותקרה לי שמות כמו הילדים מהגן אם אני אדבר איתה אז ישבתי והסתכלתי עליה כשהיא השתמשה בדבק והגיע הזמן שהיא החזירה את הדבק ואפילו אמרה "תודה" בקול העדין שלה, היא ביישנית, אני ביישנית, אבל היא הרימה את הראש ולא פחדה לשאול לציוד ובניגוד אני ישבתי באותו הכיסא, הסתכלתי למטה, הקשבתי לסביבה וניסיתי ללמוד מה כ"כ דפוק ושונה בי אבל לא מצאתי פתרון. בימים הקרובים לא זוכרת איך אבל בהפסקה ישבתי לידה ודיברנו, הרגשתי כמו הבת אדם הכי שמחה בעולם וכל שנייה מההפסקה הזאת ביליתי בשמחה חזקה שהרבה זמן לא הרגשתי ואז היא ביקשה מהמורה שנשב ביחד המורה הסכימה וככה עברו 5 שנים מדהימות מלאות בציפיות שאולי אני לא כ"כ דפוקה אחרי הכל בגלל שהחלום התגשם, יש לי חברה. בסוף כיתה ה' היא עברה לקיבוץ ובכיתה ו' שוב נשארתי לבד והמחשבות מהגן חזרו, בהפסקות ברחתי כמה שיותר מהר מהכיתה ואם בגלל המזג אויר לא היה אפשרי לחצר הביהס אז הסתובבתי בקומות הביהס או שהתחבאתי בשירותים או שישבתי בכיתה והשפלתי את הראש, כמו הימים הטובים בגן ששתקתי בהם, יכלתי לעבור ימים שלמים בלי דיבור ופחדתי אפילו לדבר עם ההורים, הם היו נחמדים ובאמת שתמכו ושאלו כל יום אחרי הביהס איך היה בביהס אבל לחשתי להם "בסדר" והלכתי לחדר או לכל פינה אחרת בבית, שלא יקראו לי משוגעת כמו הילדים בגן, שלא יתקרבו אלי משום שבראשי אף אחד לא היה צריך את הבעיות= מחשבות דפוקות של ילדה פגומה (זה התרגום ל"בעיות" שהיתה לי באותה תקופה) שלי אז שלא יבזבזו את הזמן בשבילי. אז הלכתי אחרי הביהס לחדר ופתחתי את היוטיוב, רציתי להפסיק לחשוב, רציתי להפסיק לכמה שעות את האלפי משפטי שנאה שהיו לי בראש כלפי אז טבעתי ביוטיוב, מהשעה שהביהס נגמר עד לשעת השינה ראיתי יוטיוב בלי הפסקה, ראיתי סרטוני מיינקראפט בגלל שזה היה נראה לי בזמנו מעניין שיש עולם שאני יכולה ליצור בו משהו אבל לא ניסיתי ליצור בגלל שבשניה שהיוטיוב נכבה המחשבות ממשיכות, בזמנו בכיתי כל לילה בגלל שהיה צריך לישון ובלילה בלי היוטיוב המחשבות מהגן חזרו, השנאה העצמית חזרה, התהום חזר.

וככה עברה שנה והגיע הזמן ללכת לחטיבת הביניים, כיתה ז'. ילדה ביישנית שאלה אותי אם אני רוצה לשבת לידה, הסכמתי ואיכשהו התחלתי איתה שיחה, נפגשנו בהפסקות, דיברנו בשיעור הספציפי הזה כי היא הייתה בכיתה אחרת ואחרי הביהס אף פעם לא נפגשנו בבית שלה אז הלכתי לבית שלי והמשכתי להיות עם היוטיוב 8+ שעות כל יום ובסביבות הזמן הזה נתקלתי בסרטון מסוג פורנוגרפי ביוטיוב מאסקימו לימון לפי שמכיר, הסרטון היה 10 דקות שרובו היה פשוט תפקיד התלמיד פסנטר והמורה, ואז הוא הכניס לה יד לחצאית. לא הראו שם יותר מידי אבל זה היה חדש, היה מעניין, היה מוזר והם היו נראים שמחים, אחת הסיבות שראיתי כ"כ הרבה יוטיוב היא בגלל שבסרטוני מיינקראפט האנשים נראים שמחים מה שגורם לי להיות שמחה אפילו אם זה לזמן קצר. אז חיפשתי עוד סרטונים מהסגנון ואיך שהוא התמכרתי בכיתה ז', כי המשתתפים בסרטונים היו נראים שמחים לא משנה מה הם עושים אז הכרחתי את עצמי לעשות את אותו בדבר בחדר כי אולי אני יבוא היום שזה ישמח אותי, ידעתי שזה מאוד לא בסדר אבל בכל זאת המשכתי כי חשבתי שיבוא היום שאני אשמח מזה, יחייך לא לרגע יחייך מהנשמה כי זה באמת משמח. ככה עברה שנה וחצי וכבר אמצע כיתה ח' ונמאס לי מהעניין של לעשות משהו בשביל המחשבה שאולי יום אחד הוא יגרום לי לשמחה, אם זה לא גרם לי לשמחה בשנה וחצי האלה אז לא היה טעם להמשיך ועברתי חזרה ליוטיוב, לסרטוני מיינקראפט ועוד, בשנה וחצי האלה המשכתי להיות חברה עם הילדה הזאת, היא הייתה החברה היחידה שלי ועדיין מחזיקה בתואר הזה, ב3 שנים של כיתות ז'-ט' לא התחברתי ולא ניסיתי להתחבר עם אף אחת או אחד מהכיתה בגלל הזרע של הפחד שטיפחתי בו כל כך הרבה שנים.


והשנה, כיתה י'. הבכי בלילות נגמר לפני שנתיים/שנתיים וחצי ומאז פשוט ויתרתי, ויתרתי על להתחבר ועל הכל, זאת הסיבה שאני פוחדת על העתיד שלי. אני פוחדת כי כולם כבר נראים כ"כ בוגרים ואני בנתיים שכולם התפתחו ושמחו נתקעתי כ"כ הרבה שנים בזכרונות מהגן אבל מה ששונה מכל השנים האלה זה שאני רוצה לעשות שינוי, רוצה להתקדם כמו כולם, רוצה לדבר וליצור חברים אבל לא יודעת מאיפה להתחיל כי כל השנים ראיתי את היוטיוב בלי לחשוב עליו, לא למדתי איך להתחיל שיחה מצליחה, לא למדתי על הרבה דברים בביהס כי הייתי תקועה בתקופת הילדות.
כולם למדו ככ הרבה דברים במהלך כל השנים האלה וגם אני רוצה להיות כמוהם ולא להתבייש בעצמי כי אני אפילו לא יודעת איך להתחיל שיחה

אז איך להתחיל להשלים את כל מה שפספסתי? (תביאו עצות השלמה בודדת, אני רוצה להשלים לבד ולא לערב אף אחת בבעיות ובחששות שלי, אני לא רוצה שיראו אותי עם הפרצוף שראיתי כל החיים שלי, הפרצוף של "מה לא בסדר איתה?")


תודה לכל מי שקרא עד הסוף! אני יודעת שיצא (מאוד) ארוך אבל היה צריך הקדמה בנושא הזה אחרת לא הייתם מבינים כלום וגם רציתי לנסות לפרוק.

בבקשה תענו על הסקרxx