שלום אסקפיפל אשמח שתקראו למרות שזה ארוך.
נפרדתי מחבר שלי אחרי 3 וחצי שנים ביחד. הוא בן 26 ואני בת 21
פשוט הרגשתי שאנחנו לא מתאימים, הוא פרימיטיבי והגישות שלו לחיים מאוד מתנגשות עם שלי. הרגשתי כאילו אנחנו שונים מידי רבים הרבה והפערים של הגילאים לא ניתנים לגישור. אהבנו אבל אני לא מאמינה שאהבה זה הכל יש דברים שלא תמיד נפתרים. אהבתי לפניו אוהב גם אחריו. נפרדתי ממנו אחרי הרבה מחשבות ודילמות, והחלטתי שעם כל הכאב זה הצעד הנכון. הוא לעומתי מרגיש שאני אהבת חייו ורוצה להינשא ( אני לא במקום הזה ולא חושבת אפילו על הכיוון הזה) , הוא היה המום מהפרידה וטוען שעשיתי צעד פזיז ולא רוצה לוותר.הוא שבור ובדיכאון ואני לעומת זאת לקחתי את הפרידה הזאת הרבה יותר קל ממנו. אני ממש לא מרגישה שעשיתי צעד פזיז, להפך הוא שקול ועם הרבה מחשבה מאחוריו כי אני יודעת מה נכון לי אבל אני רואה אותו כמה הוא שבור וכמה הוא לא שלם עם זה וכואב לי עליו. אומנם לראות אותו לא מערער את החלטתי אבל אני לא מבינה למה אני אחרי 3 וחצי שנים של זוגיות לא בוכה ופשוט קיבלתי את המצב וממשיכה הלאה והוא ככה פגוע ועצוב , הוא גם הרגיש שאנחנו לא מתאימים וידע שאנחנו רבים הרבה אבל חי בבועה בזמן שאני ראיתי את המציאות.
אולי בגלל שעיקלתי את הפרידה והרגשתי שזה הולך לכיוון כבר תקופה עוד כשהיינו ביחד עכשיו יותר קל לי?
משהו לא בסדר איתי? האם אני בהכחשה? למה אני ממשיכה בחיים שלי כרגיל ולא בוכה והוא בדיכאון?
מבולבלת.
תודה רבה לעונים
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025