כולם מסביבי מצליחים וטוב להם, איפה אני פה?

רע לי,
אני כל היום מקנאה באחרים.

יש לי מזל נאחס, באמת.

בדברים החשובים,יש לי מזל רע.

לא זכיתי להנות מהחיים שהייתי רוצה בגיל צעיר.
הלוואי שבגיל הזה,
הייתי כמו שאר, חיה את החיים, מצליחה, עובדת בגיל צעיר,
יפה, מוכשרת ואחראית כמוהם.

אנשים שכל מה שהם רוצים קורה.
תוך זמן קצר.

לא אנשים שצריכים לחכות לגיל 25 בשביל לחיות את החיים שרצו.
לחכות 11-12 שנים בשביל להיות מה שהם חולמים.
להיות שמחים ומרוצים מעצמם.

יש לי הרבה חלומות, שכמובן שאף אחד מהם אני לא יכולה
להגשים בקלות ובמהירות.

קשה להגשים את החלומות שלי, לצערי
יש לי בעיות ודברים שמפריעים לי שקשה מאוד לפתור.

לאנשים אחרים מסביבי, הבעיות קטנות ושטחיות.
אנשים עם מזל ועם בעיות קטנטנות שקל לפתור.

אני לא יודעת מה לעשות...
חלמתי עוד כשהייתי בכיתה א'/ב' להצליח בלימודים, להיות בגובה נורמלי,
שיהיה לי מבחר בחיים, שאצליח להתחבר אל אנשים, שאוכל ללבוש את מה שילדים היום בגילי לובשים.
כעבור כמה שנים, הבנתי שלא זכיתי לזה, אולי לא מגיע לי את מה שאחרים קיבלו
בדם.

חלמתי להיות כפי שבת דודה שלי הייתה.
עבדה, הייתה יפה ומטופחת, היו לה הרבה חברות, היא חיה את החיים, חוותה הרבה חוויות, כולם חגגו לה יום הולדת, לא הרגישה לבד לרגע, כל יום עשתה משהו אחר, הייתה מצטיינת בלימודים ואהבה ללמוד בתיכון.

הייתי לא מזמן בסוג של דיכאון..
אני אצל פסיכולוגית.

קשה לי, אני הרבה פעמים רוצה לחזור לעבר,
לחיים הטובים שהיו לי, שלא דאגתי משום דבר, מה כל זה משנה
לילדה קטנה?

אין השוואות, ידעתי שבעתיד אגשים את עצמי והתעסקתי בלהנות,
חוויתי הרבה חוויות, נפגשתי הרבה עם המשפחה, טסתי לחול, היה לי טוב בכיתה
וקל בלימודים.

אהבתי ללכת לבית ספר, זה באמת מוזר לי היום לכתוב את זה,
אבל זו האמת.

היית שמחה, למרות שלא ניראתי מדהים,
אף אחד למעשה לא היה נראה טוב אז.

היום הרוב נראים כמו דוגמנים.

גם הקורונה די הרסה לי את החיים. לא ביקרתי את המשפחה,
לא חגגתי חגים, לא יצאתי לים, לבריכה, לפארק מים, טסתי לחול, ללונה פארק, לא נסעתי למסעדות, נפגשתי עם אנשים בכללי, לא חגגו ימי הולדת במסעדות עם המשפחה כמו שעשינו בעבר.
לא חגגו ימי הולדת בכללי, לחברות שלי לא היה שום דבר כמעט.
כל היום חדשות, לחץ, מסכות, סגר, הכל סגור, הכל קודר, שחור ורע...
במיוחד בלילה כשבכל מקרה השמיים שחורים.