איך לעזאזל מפתחים קישורים חברתיים? נמאס לי מהמצב הזה

יכול להיות שהשאלה קצת ארוכה אבל אני באמת אשמח לתשובות שיעזרו, אני חושבת שזה יוכל לעזור לעוד אנשים שחווים בעצמם דברים כאלו(: הכרתי חברה מהעבודה ואנחנו יוצאות הרבה יחסית לבר מסוים (עם עוד חברה טובה שלה). היא כזאת שמתחברת לאנשים בשנייה ותמיד מדברת ומפתחת שיחות ובאמת כל מקום שהיא באה יש לה חברים בשנייה והיא מוצאת על מה לדבר ואני לא כזאת, זה גם למה התחברתי אליה כי היא מוציאה אותי מהקונכייה שלי. אני די מוצאת שקשה לי להתחבר לאנשים כי אין לי הרבה תחומי עניין משותפים (נגיד לא סיימתי תיכון ואין לי חוויות מהבית ספר. הייתי באשפוזים רוב הזמן (מסוף כיתה ז עד כיתה יא הייתי באשפוזים רציפים, וזה דברים שרוב הנערים לא חווים אותם. לא מתגייסת לצבא וגם לא מכירה מושגים ודי טיפשה בנושא הזה ומתחילה בקרוב שירות לאומי. אין רישיון נהיגה ולא עשיתי בגרויות וגם עברתי לעיר חדשה וכאילו כל מי שהיא הכירה כשאנחנו ביחד אז תמיד יש להם תחומי עניין משותפים-או חברים משותפים או שהם היו באותו בית ספר וכו. ואני תמיד מרגישה נתקעת כזאת. כאילו אין לי על מה לדבר וגם אם שואלים אותי ומנסים לצרף אותי לשיחה אין לי ככ מה להגיד וזה מרגיש לי מאולץ כי מה אני אמורה להגיד אם לא סיימתי בית ספר, לא עשיתי בגרויות, אין רישיון ולא מתגייסת? הדברים היחידים שאני יכולה לדבר זה סדרות שראיתי או מוזיקה וזה כן עוזר לקשר אם זה משהו משותף אבל לא באמת. כאילו אני מרגישה שלא פיתחתי את עצמי מבחינת אופי (לדעתי השנים של התיכון אלו השנים הכי מפתחות מבחינת חוויות וערכים וגם הצבא) וזה גם למה הביטחון והערך עצמי שלי די נמוכים, ואפילו שאני מנסה להתחבר לאלו מהעבודה וכן התחברתי אני תמיד מרגישה לא קשורה/ שהקשר שלהם הרבה יותר חזק משלי וזו הרגשה לא נעימה להרגיש כמו עוף מוזר כזה. את האמת שמאז שאני מכירה את עצמי אני די ככה, תמיד ניסיתי להתאים את עצמי לסביבה ופחדתי ממש שיגידו, יכול להיות שזה קשור לדברים שעברתי בתור ילדה והמשפחה שגדלתי בה אבל יש אנשים שעברו הרבה יותר חרא ממני בחיים והם עדיין אנשים שמחים ומתחברים מהר ועם פול ביטחון עצמי אז מה שעברתי לא נותן לי לגיטימציה לזה. וממש הייתי רוצה להיות אחרת, זה באמת משהו שהייתי כל כך רוצה לשפר בעצמי כי אני ממש להכיר אנשים חדשים ולצאת ולכל מי שאני מכירה זה הולך ככ בקלות. אני כן שמחה ממש שהצלחתי להתחבר לאנשים רגילים (כאלו שלא חוו בעיות נפשיות והיו מאושפזים ומודעים לכל העולם הזה) אבל איכשהו למרות שיש חיבור עדיין מרגיש לי מהצד שלי שיש נתק/חומה. הייתי רוצה להיות יותר חברותית, פחות שיפוטית כלפי עצמי וגם לפתח את עצמי חברתית ואישית אבל אין לי מושג איך עושים את זה בלי מסגרת כלשהי (מכיוון שאני כבר לא בבית ספר וגם בשירות לאומי לא יהיו נערים בגיל שלי).
כאילו אחרי מפגש אחד אחרי זה כולם יעקבו אחד אחרי השני באינסטגרם, ואפילו זאתי שיצאנו איתה לבר כמה פעמים (מי שכתבתי בהתחלה) עקבתי אחריה באינסטגרם כי אמרתי לעצמי אל תפחדי ופשוט תנסי להיות זורמת ותעקבי אחריה והיא אפילו לא החזירה לי עוקב אז הורדתי. מי שבאמת נפתח אליי אומר לי שאני ממש מצחיקה וכיף להיות איתי ואני חברותית מאוד אבל זה מצער אותי שהרושם הראשוני שלי הוא ההפך מזה.
איך מפתחים ביטחון וערך עצמי גבוה ואישיות ממגנטת? *יש לציין שאחרי שמכירים אותי לרוב כולם חושבים שאני כזאת, תמיד באשפוזים שזה קשר ממש אינטנסיבי אז אחרי שנפתחתי כולם היו מתים עליי ותמיד קוראים לי לבוא ונגיד היו מחלקים לקבוצות או משהו אז תמיד שמחו שאני איתם*