אני מיואשת. פוסט פריקה. חייבת לעזוב את הבית. צריכה עצות. מה לעשות?

היי.. אני נמצאת באתר כבר כמה שנים טובות ומייעצת לעיתים אבל כרגע
זאת אני שצריכה את עזרתכם.
מראש מצטערת אם יהיה ארוך ומסורבל, אני פשוט בסערת רגשות כרגע..
ההורים שלי שניהם מכורים לשעבר, אנשים מאוד קשים ומתוסבכים.
אבא שלי בעיקרון בן אדם טוב אבל מאז ומתמיד היו לו התפרצויות זעם קשות, שזה מגיע למצב שהוא מעיף ושובר דברים בבית וצעקות ויש רגעים שאי אפשר לנשום לידו ואם לא עושים בדיוק את מה שהוא רוצה הוא משתגע. כשהייתי ילדה זה היה סיוט.
הוא לוקח ציפרלקס בשנים האחרונות וזה עוזר לו קצת אבל עדיין יש את ההתפרצויות.
אך בעצם באתי יותר לדבר על אמא שלי.
מאז ומתמיד היא לא הייתה בן אדם חם של חיבוקים וכאלה. אישה חרדתית. אני רגילה שאין לה עצבים לשמוע אותי. לחברות שלה יש לה כוח. אבל אלי ולאבא שלי לא. מיותר לציין שהיא גם לא עושה כלום ממטלות הבית, היו כמה שנים טובות שרק אני עשיתי הכל בבית(דרך אגב אני בת יחידה)ולא יכלתי להפסיק(אני מאובחנת עם OCD וכחלק מההפרעה אני פריקית של סדר, קשה לי שלא מסודר ולא נקי אז אפשר להגיד שהיא ניצלה את זה ואותי. בזכות הצבא הם הבינו שהם חייבים לסדר כי הבית פשוט קורס שאני לא נמצאת. אבל מאז שהשתחררתי זה שוב חזר לאותו מצב.
בקיצור לאחרונה היא התחילה לקחת כדורים מסוימים והיא פשוט השתגעה.
בלי קשר לזה שהיא לא מפסיקה לאכול כנראה בגלל הכדורים ועלתה 20 קילו בחודש והגיעה ל100 קילו, שזה מפחיד בפני עצמו(אני מנסה לעזור לה אבל היא לא מעוניינת ודוחה אותי)היא לא מפסיקה לצעוק ולהתקיף. אני לא יכולה לפנות אליה בשום דבר, אם אני מבקשת ממנה עזרה או מנסה להתייעץ איתה היא פשוט אומרת לי ואני מצטטת "מה את רוצה שאני יעשה עם זה". וזה במקרה הטוב. פשוט לא אכפת לה. שאני בבית היא כל הזמן רבה איתי ורוצה שאני אלך ואז כשאני יוצאת, היא מתחילה עם החרדות שלה, תשאירי לי מספרי טלפון, לאן את יוצאת, עם מי את יוצאת, מתי תחזרי(שתבינו שאני בת 22)כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שבגיל 18 אהיה חופשיה אבל טעיתי ובגדול. היא חרדתית מאוד בנוגע ליציאות, לבילויים וליחסים שלי עם בני המין השני.
זה אבסורד. כשנוח לה היא חופרת וחרדתית ודואגת לי, וכשאני באה להתייעץ איתה היא פשוט לא יכולה לשמוע אותי וטוענת שהיא עייפה ואין לה כוח. כל הזמן.
עכשיו בלי קשר לזה ששני ההורים שלי רבים איתי המון, הם גם רבים ביניהם בלי סוף. כמו שמן ומים. אין יום שאין פיצוץ וצעקות בבית. זה מעיק עלי. אני כבר לא יכולה לסבול את זה. אני גם סטודנטית והיו הרבה מצבים שזה פגע לי בלימודים. זה גם גורם לי להפרעות אכילה וחרדות אבל נעזוב את זה בצד כרגע.
כרגע היה פיצוץ מטורף שבו היא אמרה שתעיף אותי מהבית(לא חדש לי), אמרה שאני ואבא שלי הרסנו לה את החיים ושאני ילדה שטן. אני לא יכולה לתאר לכם איך אני מרגישה. אני לא מצליחה לנשום, יש לי ממש קשיי נשימה כרגע. וזה תמיד ככה אחרי שאנחנו רבים. סוג של התקף חרדה.
אני חייבת לעזוב את הבית. זה לא יכול להימשך ככה. הבעיה שאין לי כסף לזה. במיוחד בתקופה הזו. שלא תבינו לא נכון. אני עובדת מגיל 16. רישיון נהיגה אני מימנתי לעצמי ובצבא כל מי שחייל יודע שהכסף פשוט מתאדה כלא היה. שירתי כתומכת לחימה והיציאות היו 3\11 ככה שלא הייתה לי אפשרות לעבוד בזמן הצבא. לא טסתי לטיול אחרי צבא, איך שהשתחררתי עשיתי פסיכומטרי, מכינה והתחלתי תואר. כל הכסף של המענק והפיקדון הצבאי+כסף שהיה לי בבנק הלכו על זה. לפני הקורונה הייתי מלצרית וכשהגיע הסגר הראשון סגרו את המסעדה שעבדתי בה ואז נכנסתי לתקופת בחינות ואמרתי שאחרי זה אני אחפש עבודה כי באמת לא היה לי זמן לנשום, ועכשיו שוב סגר ועוד מעט מתחילה שנה ב' ואני נמצאת בתואר עמוס שאין בו כל כך זמן לעבוד יותר מדי, ובקיצור אני לא עובדת כרגע ככה שבאמת אין לי איך להסתדר מחוץ לבית מבחינה כלכלית.
זה היה בעיקר פוסט פריקה.. אם יש לכם עצות או אפילו סתם תגובת הזדהות זה מאוד יעזור לי. או להגיד מה הייתם עושים במקומי.. תודה