הוא לא מכבד אותי וזה מטריף אותי

לפעמים אני לא מצליחה להבין את החשיבה ואת ההגיון שמאחורי המעשים והמילים של הבן זוג שלי. כל פעם מחדש זה כאילו הוא מזלזל בי ובעשייה שלי. דוגמא למשל, היה לי שיעור חשוב בזום עם מצלמה פתוחה ועדכנתי אותו מראש שזה שיעור מאד חשוב שדורש נוכחות חובה והשתתפות פעילה ומצלמה פתוחה ומורידים נקודות אם לא.. ואני חייבת להעלות את הממוצע כדי שאוכל להמשיך ללימודי המשך וזה קריטי בשבילי. אז שאוכל לדבר איתו רק אחרי השיעור. הוא חזר הביתה ואני הייתי באמצע השיעור, והוא אומר לילד שלו להגיד לי שלום (הוא גרוש פלוס אחד קטנטן), אז התייחסתי אליו (למרות שזה הפריע, אני עם הפרעות קשב וריכוז) וחייכתי אליו והסברתי לו שאני באמצע שיעור חשוב אז אוכל לשחק איתו רק אחר כך. ואז הילד חזר הביתה פגוע ונעלב. אז הבן זוג שלי אמר לו לצאת אלי שוב. אז הוא בא שוב והפריע לי וקפץ לידי והתחבא ורץ, ושוב חייכתי ואמרתי לו- אתה מקסים, אני פשוט כרגע בשיעור חשוב ולא יכולה עכשיו, מבטיחה לך שאחר כך אתפנה. והוא שוב חזר הביתה נעלב, ובמקום שהבן זוג שלי יחזק אותי ויגיד לו שאני כרגע לא יכולה וזה בסדר ואין מה להיעלב, הוא אומר לו- לך תעשה לה פרצופים.
וזה השלב שאני כבר לא מבינה.
דיברתי איתו על זה אחר כך והוא אמר- בסדר זה חארטה הדרישות האלה של הקורס, כולה תואר.. נראה לי מוגזם ולא הגיוני. אז עניתי לו- אבל לי זה חשוב. אלה הלימודים שלי וביקשתי ממך לכבד את זה. אז למה אתה לוקח את זה לא ברצינות ומפריע לי והורס לי?
והוא- מפריע והורס?? יודעת מה? יש לי פתרון בשבילך- פעם הבאה כשיש לך שיעור, פשוט אל תבואי אלי.
ואני לא מצליחה להבין את התשובות האלה... למה?
למה לא פשוט לכבד את זה? שאלתי אותו למה שלחת את הילד שלך בפעם השלישית כשאמרתי לך במפורש ושלחתי לך הודעות תוך כדי שזה שיעור סופר חשוב אז מתנצלת פשוט זה מוציא אותי מריכוז אז בבקשה לא לעשות את זה. והוא בתשובה- לא יודע.. לא חשבתי על זה.
ואחר כך אני צריכה לקבל פרצופים נעלבים על שלא התייחסתי אליו או לבן שלו. ואני תמיד מתייחסת לבן שלו ומשחקת איתו ומכבדת אותו.
ובכלל הוא טוען שהוא לא מאמין במה שאני לומדת. (פסיכולוגיה)
אמרתי לו שזו זכותו אבל אני לא מקבלת את זה שהוא מזלזל כי בסוף זה זלזול בי. יש לי המון ידע ואני לומדת וממשיכה לתואר נוסף והיה יכול להיות נחמד אם הוא היה תופס ממני קצת יותר.