נמאס לי מאמא שלי. אני פשוט לא יכולה איתה יותר, היא מוציאה לי את החשק לחיות ושואבת ממני את כל האנרגיות שעוד נותרו בי... מה לעשות איתה?

אימא שלי היא אישה בת 56, נורא דיכאונית. זו תולדה של ילדות קשה ואח"כ העלייה לארץ לבד וכו'. אני גרה איתה בבית ובשנה האחרונה אבא שלי נפטר. אם חשבתי עד אז שהיא אישה ממורמרת, לא שיערתי לעצמי לאילו רמות היא יכולה להגיע. באמת
אני מרגישה חנוקה. אני לא יכולה יותר.
כל יום מחדש היא מציפה את כל הח**א שהיה לה כל החיים עם ההורים שלה, עם אחותה, עם הגיסות, הבנות שלה ועכשיו בנוסף גם המוות של אבא שלי ובוכה ועושה לנו הרצאות כמה קשה לה וכמה אנחנו לא מתייחסים אליה ולמה שעובר עליה.
אלוהים! די, פשוט נמאס לי. זה עבר כל גבול אפשרי... אני לא יכולה יותר
תמיד היא בתחרות מיסכנות- מי יותר מסכן. למשל, את באה מנסה לשתף אותה במשהו, לא משנה מה, ומה שאת מקבלת בתגובה הוא "ומה אני אגיד אני? שככה וככה עברתי וככה וככה עשו לי ולקחו לי ושתו לי והציקו לי" כאילו באמת אני מבינה שהיו לה חיים קשים אבל כמה אפשר להיות עסוק בעצמך וכל הזמן להסיט את נושא השיחה (לא משנה מה הוא) חזרה אלייך ולכאב שלך? די!
וניסיתי באמת שניסיתי. שנים אנחנו רצים לכל מומחה אפשרי שיבדוק את התלונות הרפואיות שלה ואין כלום תודה לאל.. טיפול נפשי שנים התחננו שתלך, לפני חצי שנה הלכה למשך חודשיים ואז הפסיקה. מאז היא מסרבת לחזור בכל מיני תואנות שונות.
אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה, נהייתי בן אדם אחר אני קפיצית עם פתיל קצר בשנייה אפשר לעצבן אותי והאווירה בבית נפיצה. כל מילה שמישהו זורק מציתה להבות... כבר אין לי סבלנות, היא מכבה אותי אני מרגישה בדיכאון סביבתה. היא מסרבת לנסות להתאושש ולעמוד על הרגליים אחרי המוות של אבא שלי כשאני מנסה בכל הכוח לא להידרדר לדיכאונות שלה ולהישאר צוחקת ושמחה. אבל היא משפיעה עליי, לא נעים בחברתי יותר אני מרגישה את זה מחברות שלי... לפעמים אני סתם מתפרצת או כועסת עליהן בגלל מילים קטנות שהן זורקות שיכולות להוציא אותי מדעתי כי זה מה שהיא עושה!
אז רציתי להשתמש בחוכמת ההמונים כדי לקבל עצה מה אפשר לעשות כדי לשפר את ההרגשה שלי? כי בשבילה אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות... באמת...
(לעזוב את הבית כרגע זו לא אופציה בשבילי, כי אין לי כסף עבור זה. לא עבדתי מזה שנתיים בגלל בעיות שצצו לי בחיים.)