הכאב של הבדידות

אוקי.
אני אתחיל בכך כדי שתדעו מי אני אופי ומראה .
אני תלמיד טוב , אני חכם ואני נראה טוב (למקרה שיגידו לי שאני צריך ללכת להתאמן או לשנות את המראה אז לא אני דווקא נראה טוב מאוד אפילו)
כל חיי האחים הגדולים שלי שגדולים ממני בפי 2 ושהערצתי אותם וניסיתי להיות כמו הם .
היו להם חבורה(חשוב לציין הפרשי גילאים בין שלושת האחים של שנה כל אחד חבורה אחרת משלו שנשארו גם אחריי הצבא ) מגובשת ומצחיקה מאז התיכון ועד עכשיו אחריי הצבא . אני זוכר שהייתי בן חמש כל החברים שלהם היו נפגשים והיו מספרים בדיחות , צוחקים ומדפיסים ספרים עם תמונות מצחיקות שלהם והייתי מדפדף בזה וצוחק אני מגיל קטן חלמתי גם להיות ככה , להיות גם עם חברים כאלה שיהיו איתי לצידי באש ובמים.
מאז שהייתי קטן הייתי מדמיין לעצמי עולם שיש בו רק אנשים ידידותיים וחברותיים ובו אני חבר של כולם וכולנו צוחקים אחד עם השני .
הבעיה היא שהמציאות בכלל לא ככה אני כרגע בן 16 נפרדתי מהחבורה הקודמת שלי חבורה של חברי ילדות שלי שלמרות שהם לפעמים גרמו לי להרגיש לבד ולא היו קוראים לי עדיין אהבתי אותם לפחות חלק כמו משפחה עד שהם התרחקו ממני ופשוט הפסיקו לדבר איתי אז התרחקתי מהם .
אני הגעתי למצב שאני פוגש חברים ואז הם חולפים ככה במחזוריות שאני לא יודע אם זה עוד ימשיך לקרות כרגע אני במצב ששוב החברים חלפו ואני לבד .
אני אובססיבי לעתיד שלי למה אהיה איתי איך אני אכיר חברי אמת אם זה לא בתיכון? כי בתיכון מכירים את החברי אמת כמו אצל אחים שלי, מה אם אני לא אכיר בצבא חברים ? כי ראיתי אנשים שכתבו דברים כאלה גם אחריי שסיימו את הצבא . בנות אם אין לי חברים זה יכול להוריד להם ?, מה היא תגיד אם אין לי חברים ??. מה אני אעשה בגיל העשרים פלוס עם מי אני אצא אם אין לי חברים?? כמו שלאחים שלי שיש להם מהתיכון ועד עכשיו?
התחושה הזאת פשוט נוראית אני לא יודע אם אני עושה משהו לא טוב אני פשוט לא יודע ??
כי אני יודע שאנשים אוהבים לדבר עם אנשים שנראים טוב וחכמים אני חכם ואני נראה טוב מאוד יש כאלה שאומרים ממש ממש טוב אני חברותי, יש לי ביטחון רב (מצטער מראש על השחצנות הזאת אני פשוט מנסה לדעת מה הבעיה אצלי ולא אני לא שחצן במציאות בחיים לא אמרתי עלי משהו טוב ליד אחרים אם כן אז בצחוק ) אני פשוט לא יודע ????? מה קורה כאן למה דווקא לי זה קורה??
תודה מראש לכי מי שעונה אין לי מה לעשות חוץ מלהודות לכם מקרב ליבי.