האדם הכי יקר לי בחיים עזב אותי, איך ממשיכים הלאה?

האדם הכי יקר לי בעולם נפרד ממני, אחרי עשרה חודשים של אהבה אינסופית, האהבה הראשונה שלי באמת

היה לו הרבה בעיות, בן אדם מאוד מדוכא וחרדתי שאיכשהו רצה הגורל והתאהבנו אחד בשנייה עד מעל לראש, נקשרתי אליו כל כך חזק שבאמת הפכתי את כל החיים שלי בשביל להיות איתו ולהפוך אותו לאדם שמח וטוב יותר, מאז שאנחנו ביחד הוא לא הפסיק להגיד לי כמה אני הבן אדם היחיד בעולם שגורם לו לחייך ולהיות מאושר, כמה שבגללי הוא הצליח להתקדם בחיים, הוא בן 24 ולפני לא היה לו רישיון, לא חברים ועבד במקום שהוא לא סבל
הכרחתי אותו להוציא את הרישיון, להתפטר מהעבודה ולמצוא אחת שהוא באמת יתחבר אליה והוא גם התחיל ללמוד באוניברסיטה הכי הרבה קשיים ושיכנועים
הוא חידש את הקשר עם החברים שלו ופשוט באיזשהו שלב נדחקתי לפינה, מאדם שאין לו כלום חוץ ממני, שהקדיש לי את רוב החיים שלו הוא הפך לאדם עסוק בטירוף, נכנס חזק לאימונים ולהשקעה בעבודה, בלימודים ובחברים שלו ואיכשהו מצאתי את עצמי בצד, בחיים לא שמחתי יותר מלראות אותו מאושר וזורח, מאדם שאין לו שום רצון לחיים האלה, עם התקפי חרדה ודיכאונות לאשכרה אדם מאושר אבל פשוט התרחקנו, הרגשתי שאני חונקת אותו והיינו רבים המון לקראת הסוף, הרגשתי שהכל יותר חשוב לו ממני וכל פעם מחדש רבנו על זה, על זה שהוא לא מצליח לתת לי את התשומת לב שאני צריכה
הרגשתי כלום, מהאדם הכי חשוב לו בחיים לאפס, הרגשתי שהוא נפגש איתי ודוחף אותי בין כל העיסוקים שלו רק כי לא נעים לו ממני
הוא לא הפסיק להגיד לי כמה אני הדבר היחיד שהוא אוהב בחיים האלה וכמה האהבה שלו אלי היא מטורפת אבל הוא פשוט לא היה מסוגל להתמודד עם הכל
אני מרגישה שעשיתי לו הרבה סצנות על זה, הייתי צמאה לתשומת לב שלו ונעלבתי בטירוף כשהוא היה מעדיף להיות עם חברים שלו במחשב או לעשות דברים אחרים מאשר להיות איתי
הייתי בוכה כל לילה, מרגישה חוסר ביטחון ופשוט שאני נעלמת מהחיים שלו ושאין בי צורך יותר
עד שהוא חלה בקורונה, יצאתי שלילית ולכן היינו בנפרד בבידוד כי הוא היה חולה ואני שלילית שרק צריכה לסיים את הבידוד
בבידוד הייתי בוכה כל יום, הוא תמיד היה משחק עם חברים שלו במחשב שעות וכל הלילה וכשהוא היה מדבר איתי זה היה מרגיש זה מאילוץ ושהוא רק רוצה להיות איתם
בסופו של דבר יצאנו מהבידוד, הוא הבטיח לי את העולם, לא הפסיק להגיד כמה שהוא מתגעגע אלי ואוהב אותי וכשנפגשנו באמת בכיתי מהתרגשות ולא הצלחנו להפסיק להתחבק במשך כמה שעות
יום אחרי זה הרופא אישר לו לצאת מהבית והוא פשוט לא רצה לצאת, זה הלחיץ אותו כל כך הוא התרגל לחדר ולבית שלו ולא הפסיק להגיד כמה היה לו כיף וטוב בבידוד בלי כל המחוייבות ואני מצידי נעלבתי מאוד כי פירשתי את זה לכיוון שהיה לו טוב בלעדי
בסוף אחרי הרבה שיכנועים מצידי שהוא צריך לצאת ואוויר יצאנו ודיברנו המון והחלטתי שאני צריכה לפתוח ולהגיד לו את מה שאני מרגישה
אמרתי לו כמה שהוא חשוב לי והאהבה הכי גדולה שלי אבל שאני מרגישה שאני מובן מאליו ושהכמות אהבה לא הדדית, הוא אמר לי שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים אבל שהוא לא יכול לפגוע בי יותר, שזה קורע אותו שאני כל לילה בוכה בגללו ושהוא מרגיש זה צריך להגמר לטובתי
בכיתי המון ואמרתי שלא יתרץ את הפגיעה שלו בי בפרידה כי אם הוא רוצה להפרד כנראה זה מה שהוא רוצה
החזרתי אותו הביתה עם המון בכי והוא ביקש שנסיים את זה יפה ואמרתי לו שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה ושהוא יצא מהאוטו

עברו יומיים מאז ואני מרגישה באמת כאב עצום, סוג של אבל ובאמת אני לא מצליחה להבין
תסכול כל כך גדול
אני לא יודעת אם הכבדתי עליו, אני מרגישה שחנקתי אותו עם הרצון שלי לאהבה ולתשומת לב והוא שבכלל היה מדוכא מהבידוד לא הצליח להתמודד עם הכל
מרגישה שהבאתי את זה על עצמי ולא יודעת איך להמשיך הלאה
לנסות להלחם על זה? לשלוח לו הודעות? או שפשוט לקבל את העובדה שלא נחזור בחיים
מאז לא אני ולא הוא לא יצרנו קשר ואני לא מצליחה להתמודד ולהפסיק עם הבכי