כשהייתי בן 12, שני ההורים שלי נהרגו ודוד שלי הפך להורה היחיד שלי.
בתור הורה הוא לא בדיוק היה שם, גם כשבכל אסיפת הורים מאז אמרו שאני בוחר להתבודד ולא מתחבר עם אנשים.
סך הכל אמר לי יעבור ולא עשה עם זה כלום, כל מה שעניין אותו זה שהציונים בסדר.
רוב הזמן הייתי פשוט לבד, לאף אחד לא באמת היה אכפת, מגיל צעיר מאוד גיליתי שלאנשים אכפת רק מעצמם ושהם אוהבים להבטיח הבטחות ולדבר.
כשאני חושב על זה עכשיו, כל התקופה הזאת של גיל ההתבגרות הייתי פשוט לבד
אז כשהרגשתי לא בנוח בחברת הרבה אנשים פשוט נמנעתי ואף אחד לא אמר לי שזה לא נכון, כי רוב הזמן פשוט הייתי לבד אז אני החלטתי את מה שראיתי לנכון בגיל הזה.
בסופו של דבר, זה יצר אצלי הרבה חרדות מאנשים, כי פשוט לא הייתי בחברתם וגם לא הייתה לי משפחה, אז לא יצא לי להיות בסיטואציות חברתיות.
היום, אני חש פספוס אדיר ועוברות לי המון מחשבות חרטה על התקופה הזאת,
כי פשוט יצאתי עם 0 חברים מהתיכון, בחיים לא יצא לי להיות במסיבה/ מועדון/ לשתות עם חברים וכו'. שלא לדבר על המצב עם בנות המין השני שבכלל עגום.
עכשיו, כשאני בצבא התחלתי יותר להתמודד עם סיטואציות חברתיות, כי אתה פשוט חייב והן מלוות בהרבה חרדה ובדיכאון כשאתה לא בחרדה על כך שאתה לא מסוגל להתמודד עם דברים חברתיים, שנראה מהצד שלכולם די קל.
הכי כואב זה הדיבורים בחברה על יציאות, בנות וכו, דברים שבחיים לא יצא לי להתנסות בהם למרות גילי.
כמובן שעכשיו המצב החמיר מהתיכון, כי זה כבר שנים שאתה פשוט לבד, באיזשהו שלב זה כבר מייאש, יש לך רק את עצמך ואתה היחיד שיכול לעזור לעצמך במצב הזה אבל אני לא באמת מנסה לעשות משהו.
אני לא משתמש בזה כתירוץ למצב או כדי שירחמו עלי, אבל הייתי מעדיף שדוד שלי פשוט לא היה לוקח אותי, כי צריך לדעת להיות הורה, הייתי מעדיף ללכת לפנימייה או משהו כבר, אולי המצב היה אחרת.
אני לא אובדני או משהו אז Please, No Police
סתם פריקה, אם יש לכם עצות לכו על זה
אם הגעתם עד לפה אז תודה על זמנכם
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות