אין לי ביטחון בעצמי על דברים "שטחיים" למרות שזה די מפריע לי

היי לכם, אני אספר קצת על עצמי...

אני קצת מוזרה, חיה בבועה של עצמי.
עברתי בחטיבה חרם ומאז כל התפיסה שלי על החיים השתנתה, קצת "בוגרת" יותר.
יש לי קצת חרדה חברתית אבל בכללי, מאז ומתמיד אני ילדה מאוד מופנמת, מאוד
אוהבת לעבוד, להנות, לאכול, ללמוד, לעשות ספורט..... לבד. הבועה הזאת כל כך נוחה
לי כי אני מאוד מעניינת את עצמי... וזה משהו שקשה לי למצוא שם בחוץ.
עליתי לכיתה י והגעתי לבית ספר חדש (עם עוד חצי מהילדים בחטיבה) והכרתי ילדים
חדשים, אבל קשה לי הם לא מעניינים אותי. מדברים על דברים מאוד עכשווים ודי שטחיים... כמו הבית שיש לזה... או המותגים של זה... או מה זאת אוכלת כדי להישאר רזה... וזה לא מעניין. סורי, זה פשוט לא מעניין ומעייף ודי חסר יעילות.

וחשוב לי לציין - מאוד קשה לי להתנהג כמו מישהי שאני לא (זאת אגב אחת הסיבות למה עשו עלי את החרם בחטיבה). אני מאוד מודעת לעצמי. הבעיה המרכזית שלי היא שאני מאוד רצינית וחדורת מטרה. אני יודעת שאלו תכונות טובות.... אבל עד גבול מסוים שלי אין אותו. קשה לי מאוד לזרום, להיות חברותית ומצחיקה כזאת, להביע רגשות... (רוב הזמן אני די רציונלית, למרות שאני כן מבינה אנשים סביבי רגשית, פשוט קשה לי לדבר על זה). לפעמים קוראים לי סנובית, מתנשאת ואפילו ידיד הכי טוב שלי אמר לי שהוא מתבייש בי כי אני שונאת אנשים, זה מאוד מאוד פגע בי וגם נותק ביננו הקשר. זה לא נכון, אני לא שונאת אף אחד.
אנשים לא חושבים, הם שופטים כי זה הרבה יותר קל.

אני הילדה השקטה הזאת בכיתה שמצטיינת בלימודים והפקצות הופכות להיות
חברות פתאום והן שולחות לה הודעה כשהן לא הבינו משהו בחומר... לרוב קצת סרקסטית כי זה ההומור שלי, ויש לי שתי חברות אבל הן לא איתי בכיתה והבדידות
חונקת. לא צריך להיות חכם גדול בשביל לקלוט את המורה "מרחמת" עלי כי היא
רואה שרוב הזמן אני עם אוזניות או סתם כותבת (אני מאוד מאוד אוהבת לכתוב, לפעמים אני כותבת בשיעורים או קוראת ומשלימה אחר כך). אפילו באספת הורים היא אמרה לי שאני מתנהגת כמו בת שישים... קשה לי עם חוסר החברתיות הזה, או שאני לא נחשבת לילדה מגניבה וכיפית... אין לי ממש ביטחון בעצמי כשאני ליד אחרים בגלל החרדה החברתית, אני די מובכת ליד אנשים אחרים ותמיד צריכה שיגידו לי מי מגיע לארוחה המשפחתית, או מי יוצא איתנו לטיול, מי מגיעים להתארח....

העולם הבועתי הזה שלי כזה עצום, ותמיד יש משהו מעניין אחר, ואף אחד לא שופט אותי בו. הסיפוק בהצבת מטרות ולהשיג אותן, הסיפוק בלעשות דברים ולא לדחות אותם, לעשות עבודות.... שמותר ליפול וגם רצוי בשביל לקום וללמוד, שאין דבר כזה כישלון זה רק איזה אתגר... שאין איזה זרם שטחי שאני צריכה לזרום אחריו, מבינים?
תמיד אני מוצאת את עצמי עסוקה בפרויקטים האישיים שלי, גם בחופשות, גם בלילות, גם בלימודים.... זה סיפוק אדיר כי הם סוג של בריחה מהמציאות.
מי מבין את עצמי יותר ממני?

עם זאת, אין לי ביטחון בגוף שלי. אני על המשקל התקין ואני לא שמנה אבל קשה
לי איתו. אני עושה ספורט פעמיים ולפעמים גם שלוש בשבוע מתאמצת, ולא אוכלת כמויות משוגעות של אוכל או ממתקים, ועדיין אני די "עגלגלה" כזאת... אמא אומרת שזה מבנה גוף ואני בספק, אמא שלי אגב מאוד רזה.
מרגישה לפעמים שלא יהיו לי חברים בעתיד עם אופי כזה, או בן זוג או בכלל, מספיק כריזמטיות בשביל להצליח איפה שארצה.
מה יש לכם לומר?