כן, זה שטויות
אני עושה שירות לאומי בבית חולים בטיפול נמרץ. העבודה בשירות מסתכמת בשליחויות כמו להביא אוכל, להביא ציוד כבד מאד למחלקה מדי יום, לתת בדיקות למעבדות שזה אומר לרוץ בכל הבית חולים ועוד דברים בין היתר. עבודה מאד מאד פרודוקטיבית ועכשיו במיוחד הקורונה העבודה כפולה ומכופלת ואני לא יושבת לשנייה.
.בסוף השירות נבחרות כמה בנות מכמה מחלקות ואני הייתי בטוחה שיבחרו אותי, חיכיתי לשם שלי, וזה לא קרה. חזרתי למחלקה אחר-כך ונכנסתי לשירותים ובכיתי שזה נדיר, פשוט התפרקתי כי הייתי בהלם מהאחראית שלי. היא בן אדם מאד טוב ואני אוהבת אותה! תכננתי לקנות לה מתנה ממש יפה כי אני אוהבת אותה, אבל זה יריקה לפנים. חצי מהבני שירות שנבחרו לא עשו רבע ממה שעשיתי. אני באמת הייתי ראויה לזה כי אשכרה שנתיים שבהם נתתי את הנשמה שלי למחלקה הזאת, הקזתי דם, כל השנתיים לא החסרתי יום אחד, גם בכיתי מרוב קושי אבל בלעתי הכל והמשכתי כי הרגשתי תרומה אדירה. אני יודעת לעבודה שזה נשמע ילדותי, אבל זה אומר שהיא לא העריכה אותי מספיק בדיעבד וזה מה שכואב לי. כי נתתי מעל למעבר ואולי אני שקטה אבל זה לא אומר שאני צריכה לברבר בקול ולהגיד שאני עושה דברים כי זה לא האופי שלי.
והכי עצוב שאחים ואחיות ממחלקות אחרות אומרים לי "כל הכבוד! בטח קיבלת הצטיינות אלופה אחת" ואני מחייכת כאילו כן, אבל זה לא קרה.
אני אמורה לראות אותה ביום ראשון, וקשה לי. קשה לי להסתכל עלייה בעיינים בידיעה שהיא לא בחרה בי וזה הגיע לי. אני רוצה לעשות לה שיחה, אבל אני לא יודעת איך להתחיל אותה. אני לא רוצה שזה יישמע נואש מדי, שזה יהיה הכי אמיתי וכנה. יש לך עצות מה להגיד שזה לא ישמע נואש מדיי?
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025