אמא שלי לא מבינה כמה היא פוגעת בי כשהיא שמה עליי פס

היי, אז ככה.
מאז ומתמיד אני זוכרת את הילדות שלי, שאני התמודדתי עם הכל לבד. ואמא שלי לא תמיד הייתה לצידי ורוב הפעמים הייתה גם נגדי.
כרגע אין לי כסף לממן דירה משלי, בעיקר כשהמצב בקנטים כרגע בעולם, אין עבודה לא מצליחה למצוא עבודה, אף אחד לא מקבל אותי כי אין צורך או להפך מפטרים אנשים.
אז בנתיים אני מבלה בלעבוד על העתיד שאני רוצה להתעסק בו שזה עיצוב גרפי.
בכל מקרה, אני זוכרת שבתקופתי כשלמדתי בפנימייה וחזרתי הביתה בסופשים תמיד אמא שלי הייתה נוטשת אותי לטובת חבר שלה. בהתחלה לא הייתי ממש מגיבה על זה, כן הייתי נפגעת אבל לא ברמה של לחשוב שמשהו לא בסדר.

עכשיו אחרי שסיימתי יב (לפני שנה וחצי ). בגלל המצב אני גרה עם אמא שלי.
אמא שלי היא בנאדם מאוד מאוד קשה והיא תמיד חושבת שהיא צודקת ושאני צריכה לעמוד דום על כל דבר שהיא אומרת.
לאחרונה אמא שלי הכירה מישהו בקטע"ידידותי" (למה אני שמה מרכאות? כי אני רואה שזה משהו מעבר והיא פשוט מנסה להשלות אותי שאין ביניהם כלום והכל טוב) אני לא הולכת לרדוף אחרי מה שאמא שלי עושה, אבל מינימום זמן איכות עם הבת שלך קצת אפילו 5 דק היא לא יכולה לפנות לי.
היא חוזרת מהעבודה אומרת לי "אין לי כוח כרגע נדבר מאוחר יותר" עוזבת אותה לנפשה. כשאני באה לדבר איתה היא מדברת רק עם הגבר הזה. איתי היא בכלל לא מתקשרת, אני מרגישה כאילו לא אכפת לה ממני בכלל אלא אכפת לה רק מעצמה.
עושה לי שש עם היד ואומרת לי בסוג של פנטומימה נדבר אחרכך.
אחרכך אני חוזרת והיא כבר בחלום השביעי שלה.
(איתו היא מדברת שעתיים, לא אתפלא גם אם במהלך העבודה ואיתי לא תדבר אפילו דקה).
וככה זה כל פעם, עכשיו הזמן היחידי שאני כן יכולה לדבר איתה זה שישי שבת, ככה זה היה בהתחלה, ועכשיו כלום היא או שישנה אצלו או שהיא מזמינה אותו הביתה.

ייום אחד כבר הרגשתי לגמרי לבד (כל חיי התמודדתי עם הכל לבד) ואחרי שהוא הלך לקחתי אותה לשיחה ואמרתי לה אין דבר כזה מחר היום ועכשיו את מדברת איתי.
ניסיתי להסביר לה מה אני מרגישה והיא ישר אמרה "מה את רוצה שאשאר לבד לנצח? שלא אהיה עם אף אחד?" עכשיו תכלס אין לי בעיה שתיהיה עם מי שתרצה. אני לא אמא שלה. אבל מינימום חמש דק לדבר עם הבת שלך.
סיפרתי לה מה אני מרגישה והיא אמרה שנמאס לה שאני עצבנית עליה כל הזמן (מתי יש לי להתעצבן עליה אם היא בכלל לא מתייחסת לעצם קיומי) ועניתי לה בייאוש ועצבים שנמאס לי ושלא אכפת לה ממני, שלא אכפת לה מאף אחד חוץ מעצמה והעלק ידיד שלה.
עכשיו יום שישי 15.08 היא יצאה בסביבות ארבע איתו ועם הכלבה שלנו.
חיכיתי שתתקשר אליי, חיכיתי שתראה סימן חיים. היא אפילו לא טרחה להתקשר לברר מה איתי. גם כשהתקשרתי היא לא ענתה לי.
דאגתי שקרה משהו. בערב בתשע החלטתי לנסות שוב להשיג אותה, ואז היא אמרה לי
"אני מבקרת אצלו" ואז שאלתי אותה אם היא מתכננת לחזור הביתה. והיא אמרה לא יודעת נראה... ועד עכשיו היא לא חזרה והבנתי שנשארה להיות אצלו.

בכל מקרה אני אבודה לגמרי, אני לא יכולה יותר להתמודד לבד עם מה שקורה גם ככה קשה לי ואני רוצה לספר לה ולפרוק לה מה אני מרגישה לפחות לדבר עם מישהו ואני פשוט לא מצליחה... מה אפשר לעשות?!
אני באמת מרגישה שאני על סף קריסה והיא לא מוכנה אפילו להבין את הצד שלי כמה לי קשה. היא רק חושבת על עצמה...

(אתם בטח שואלים איפה אבא שלי בתמונה, אבא שלי נפטר זכרונו לברכה) מאז בערך עוד יותר פי 2 שמה עליי פס. ותמיד מזכירה את אבא שלי שאני כמוהו. והיא לא מבינה כמה העקיצות האלו שלה לא נעימות לי.
היא לא מוכנה להקשיב לי מה לעשות?!