הרהורים על חזרה לאחר פרידה קשה בגיל 33

אז לפני שלושה חודשים האקסית שלי נפרדה ממני, בטענות שהיא לא מרגישה שאני באמת אוהב אותה או נמשך אליה מספיק ובגלל שהיא מרגישה שיש לנו בעיות תקשורת.
היינו יחד שנתיים וחצי וגרנו יחד יותר משנתיים, שבהם אימצנו חיות ופתחנו חשבון משותף.
רגע הפרידה תפס אותי בהפתעה מוחלטת, משום שאני הייתי בתקופה סופר עמוסה מנטאלית בעבודה מאד שוחקת, מה שהפך אותי לקצת עצבני ומעט מנותק (אגב: התחלתי ללכת לפסיכולוגית, ומסתבר שיש לי חרדות שלא טיפלתי בהן כראוי...), והיא גם חוותה חרדות לאורך הקשר שלנו, בלי קשר אלינו (גם היא מעט חרדתית והייתה בטיפול).
בחודשים האחרונים של הקשר היה מעט ריחוק ביננו, אבל אני הרגשתי שזו פשוט תקופה שתחלוף, כפי שקורה בחיים מידי פעם. היה גם רגע שהיא הציעה שנלך לטיפול זוגי, אך אני בטיפשותי אמרתי לה שאנחנו לא במצב כזה גרוע בשביל זה...אולי הייתי מעט עיוור להרגשות שלה.
לא הייתה בחורה שאהבתי יותר ממנה, נמשכתי אליה בטירוף, ואני באמת הרגשתי שיש לנו עתיד משותף וטוב (דיברנו על ילדים וכלאה) והיום אני מרגיש שאיבדתי את הדבר היקר לי בעולם.
אפילו הסביבה שלנו הייתה בהפתעה גמורה כשזה קרה..
אני מבין את הטעויות שעשינו, ויודע שאפשר לעבוד על התקשורת, וכרגע כל אחד מאיתנו משתדל להיות טוב יותר עבור עצמו.
מאז כבר עברתי לדירה חדשה, ואנחנו מתקשרים פחות, מן הסתם (החלטתי להפסיק לשלוח לה הודעות ולתת לנו קצת שקט).
הספקנו גם להיפגש לארבע שעות, בהן דיברנו באווירה די טובה, פירגנו אחד לשנייה על השינוי שכל אחד עובר, וזה נגמר בזה שכל אחד הלך לדרכו, כשהיא בעצם אמרה לי שעדיף שלא נתחיל עכשיו להיפגש ולדבר בקביעות, ובעצם שהיא לא במקום של לחדש את הקשר.
אני באמת לא מפסיק לחשוב עליה (מבחינתי היא הייתה האישה שאיתה אני רוצה לחיות את חיי), והדבר המבלבל הוא שדיברנו לפני כמה ימים בהודעות, וכשאמרתי לה שאני מקווה שהיא עדיין משאירה לנו מקום בעתיד היא ענתה שהיא לא יודעת מה לענות על זה, שיהיה בסדר ושאם נועדנו להיות יחד, אז נהייה יחד (עם לב, לא שזה משנה משהו :) ).
עכשיו, תשובה כזו היא מאד מבלבלת, משום שהיא לא אומרת לי ״תפסיק, נפרדנו״, אלא יותר דוחה אותי כרגע, מבלי לאבד את האפשרות שאולי נחזור.
עכשיו, אני בטוח שהיא עוברת עם עצמה עניינים, זה בטוח לא פשוט להיפרד מקשר רציני, ובטח שלא לעשות פניית פרסה אחרי זמן יחסית קצר.
אני מניח שהיא כן חושבת על זה שאולי יהיה לה טוב יותר לבד כרגע, ואני מקבל את זה, אבל קצת מתסכלת אותי המחשבה שאני יודע שעם קצת עבודה הקשר שלנו יכול להיות הרבה יותר טוב באופן משמעותי, ולצערי היא לא רואה את זה כרגע.
בינתיים אני מאד משתדל לשפר את עצמי בכל מיני אספקטים (כושר, טיםול פסיכולוגי, רוגע, אפילו שדרוג לעבודה חדשה) והיא עוברת בקרוב דירה לעיר סמוכה (ליד החברים שלה).
וזה לא שאני לא יכול למצוא דייטים אחרים, ואני מעריך את עצמי, אבל יש בי משהו שחושב שאולי עוד יקרה משהו, ופחד קטן בראש שאומר שאולי זה עלול לבזבז לי את הזמן אם אחכה למשהו שאולי עלול לא לקרות..
אני כן אתחיל בקרב לצאת לדייטים (ביטלתי לא מעט כאילו בחודש האחרון ברגע האחרון, כי לא יכולתי להפסיק לחשוב על האקסית שלי), ואני מניח שגם היא לא רוצה להישאר לבד, אבל זה לגמרי שלה.
עכשיו...אני קצת אובד עצות לגבי מה לעשות עם הסיטואציה הזו.
מצד אחד ההיגיון אומר להמשיך הלאה, אבל אז אני יודע שאאבד כל יכולת להחזיר אותה, ומצד שני אני חושב שאולי משהו כן יכול אולי לקרות עוד כמה חודשים, אחרי שכל אחד מאיתנו יבין באמת מה הוא רוצה..
אני עושה בינתיים הרבה כדי להפסיק לחשוב עליה בקטע של געגוע וכאב, אבל קשה לי להוציא אותה מהמחשבות לגמרי.
שנינו אנשים בוגרים וחושבים, ואשמח לשמוע מה אתם הייתם עושים, או אם מישהו חווה או שמע על סיטואציה דומה.
תודה לכל מי שהגיע על לכאן :)