איך אפשר להמשיך עם הרגשה של בדידות וריקנות?

היי.
האמת שאני לא יודעת מאיפה להתחיל, אני פשוט מרגישה אבודה ובודדה ובאפיסת כוחות לחלוטין.
אני מצטערת אם זה יהיה ארוך, פשוט אין לי עם מי לדבר כל כך על המצב שאני נמצאת בו.
השתחררתי לפני שנה, באוגוסט 19׳ ומאז אני מרגישה תקועה.
השגתי עבודה במשרד, אני עובדת בו כמעט שנה (עוד חודשיים אני אהיה בו שנה) ואני לא מוצאת את עצמי.
בעיקרון, אני עובדת רק בשביל הכסף. אני לא מרגישה סיפוק כלשהו, אני לא מרגישה שפגשתי אנשים לחיים, אני מרגישה שאני סתם קיימת. וזאת תחושה נוראית.
לפני שהשתחררתי הציעו לי קבע, שברוב טיפשותי (או לא, אם תקראו בהמשך) דחיתי. ואז התחרטתי וניסיתי לחזור, זה לא כל כך צלח ומאז אני לא בקשר עם אף אחד ממי שהיו המפקדים שלי.
אני מתגעגעת לתפקיד שהיה לי, לתחושת ביטחון שהעניקו לי והעובדה שהם עמדו מאחורי. אני מתגעגעת למפקדת שלי ולעובדה שהייתי צוחקת ומתבדחת שם. הייתי חיילת טובה, והם ראו את זה ואני מניחה שזה למה הם רצו שאחתום קבע.
אני לא יודעת אם אני מתגעגעת למערכת הצבאית (שבמקום מסוים מאוד סבלתי ממנה) או שאני מתגעגעת להרגשה שהייתה לי שם.
שזאת הסיבה שאני מרגישה בודדה.
כשהייתי בצבא, אחרי שנה העבירו אותי למפקדים חדשים באותו הבסיס והענף שהייתי בו.
היו איתי לרוב בנים ובהמשך הצטרפו עוד כמה בנות.
אף פעם לא ממש היו לי ידידים (מבחינה של בנים) ויש לי 2 חברות מהתיכון, שאני כבר לא יודעת אם אפשר להגדיר אותנו כחברות.
היו ימים שהרגשתי שאנחנו חברים. אבל זאת לא הסיבה היחידה שהיה לי כיף להגיע לבסיס.
התאהבתי באחד הבנים שם, מישהו שבהתחלה לא הסתכלתי עליו אבל עד היום אני חושבת עליו.
עם כמה שהיה לי קשה להסתגל למערכת הצבאית, הידיעה שאולי אראה אותו בכל יום חדש מאוד עזרה לי להעביר את השירות.
מישהו שהיה מצחיק ונראה טוב, הרגיש לי שהוא הגן עליי והיה אכפת לו ממני.
לפחות ככה זה הרגיש לי.
אף פעם לא היה לי חבר, אם לא הבנתם אז לא כל כך הייתי פופולרית בתקופת התיכון.
מאז השחרור שלו התלבטתי אם לשלוח לו הודעה או לדבר איתו בשביל לברר אם אי פעם היה לי סיכוי איתו או שעדיין יש לי כי אני עדיין אוהבת אותו.
מלפני כמה ימים, אזרתי אומץ ושלחתי לו הודעה, הוא היה נחמד אבל אמר לי שיש לו חברה ובין המילים שלו הבנתי שהוא לא הרגיש שהתפתח בינינו משהו בזמנו. אני יודעת שיצאתי נואשת, אני כנראה עדיין נואשת. אבל אני לא מבינה למה הוא עשה, ואמר וגרם לי להרגיש כיאלו אני מיוחדת אם הוא לא רצה שום דבר איתי (והפעולות שהוא עשה והדברים שהוא אמר גרמו לי להרגיש ככה).
מאז אותו יום שדיברתי איתו, אני מרגישה ריקנות מטורפת, כיאלו מישהו עקר לי את הלב מהמקום ואני בוכה. די הרבה.
אני חושבת שבגלל שהוא באמת אחד ויחיד, אני לא מסוגלת לחשוב על זה שאני אמצא מישהו טוב יותר ממנו.
אין לי חברה שבאמת רוצה לשמוע מה עובר עליי, יש 3 בנות שאני בקשר איתן מתקופת התיכון, אחת שהיא בתהליך עתודה ואני די בטוחה שהחיים שלה כבר מסודרים, ו2 שאחת מהן השתחררה לא מזמן ושנייה שבצבא.
אני כבר לא חושבת שיש משהו שמקשר בינינו. הן לא יודעות עליי כמעט כלום, אני מרגישה שאני משקרת להן על העבר שלי. אני לא יכולה לספר להן כי שתיהן ילדותיות (ואני לא אומרת את זה מקטע רע) ועושות דרמה מכל דבר.
כל פעם שאני מנסה לדבר איתן, מרגיש לי שאין מישהו שמקשיב. אני לא יכולה לדבר איתן בכנות כי הן נפגעות כמעט מכל דבר.
אני לא יודעת מה לעשות כבר עם החיים שלי.
אני לא יודעת לאיזה כיוון ללכת, להתקשר למפקדת שלי מהצבא ולהגיד לה משהו, להתחיל ללמוד או לא, ואם כן אז מה?
מאז אותו יום ששלחתי את ההודעה לאותו בחור אני פשוט לא מסוגלת לחשוב על העתיד ואני לא מתרגשת לקראת כלום.
אני בוכה ועצובה, ואם הייתי מסתירה את זה פעם, היום אני יכולה להתחיל לבכות באמצע העבודה או הרחוב.
ככה זה באמת החיים הבוגרים? מלאים בכאב?
כל החיים שלי כמעט ולא הייתי מאושרת, אני לא מנסה להישמע מסכנה אבל זה באמת היה ככה.
היו לי רגעים מאוד ספציפיים של אושר, וגם הם לא עומדים לחזור. אני לא יודעת אם יש תקווה עבורי בכלל, מרגיש לי שלא.
אני יודעת שאני צריכה ככל הנראה לראות פסיכולוג, אבל אני לא יודעת איך להתחיל וזה עולה לא מעט.
יש לי הוצאה בריאותית די גדולה ואני לא יודעת אם אני אוכל לעמוד גם בהוצאה כזאת של פסיכולוג, ניסיתי להשיג דרך הקופה וזה לא הלך כל כך.
אני מנסה להתמקד בעצמי ולנסות לפתח תחביבים אבל אני פשוט לא שם, אני רק רוצה לבכות כל היום.
בבקשה, אל תבקשו ממנו לעבור הלאה כי אני יודעת שאני צריכה, אני פשוט לא יודעת איך.
אני אשמח לשמוע עצות או סתם אם יש מישהו שיוכל להזדהות.
כנראה שזאת יותר פריקה, תודה למי שקרא.