מרגישה שאין לי חברים, הקורונה הרסה הכל וגרמה להכל לצוף

שלום לכולם,
זה כבר הרבה זמן שאני מרגישה מין מועקה בפנים, כאילו שאני מתה לפרוק אבל אין לי למי כל כך. אני נמצאת בתיכון שבו יש מלא ילדים ממלא אזורים בעיר. רובם עשירים. עשירים מאוד. אבל יש גם כאלה ממקומות צנועים יותר, בניינים ישנים, פחות יוקרה. ובאזור הזה אני גרה. ברוב שנותיי ביסודי ממש לא התביישתי בבית שלי, כי כולם גרו בביניינים ישנים כאלה, כולם היו זהים, אבל כשהתגברתי יותר ואנשים עברו לדירות גדולות ופתאום הגעתי לתיכון והכרתי אנשים חדשים ממקומות שאפילו לא ידעתי שקיימים, זה עירער אותי. תראו אני מאוד שלמה עם עצמי מצד אחד, אוהבת את עצמי את המשפחה שלי, גאה בעצמי ובהישגים שלי, ובאמת אני ממש לא מסכנה, יש לי הכל, ואם זה משהו שהוריי לא יכולים להרשות לעצמם אני עובדת וקונה לעצמי או להם. בתחילת השנה הצטרפתי למגמה ששם יש ילדים שאני ממש לא מתחברת אליהם. הם יותר האלה שכולם אוהבים, שמתחברים לכולם. ואני פחות מתחברת אליהם, וזה לא שלא ניסיתי אלא פשוט יש להם אופי חרא. אני ממש לא רוצה לעזוב את המגמה הזאת, אבל בשנה הבאה נהיה כיתה ביחד ואין לי שמץ של מושג איך אני הולכת לשרוד אותה. אין אפילו בן אדם אחד, אחד שאני מתחברת אליו שם. אצלנו הכל מחולק לפי אזורים שהגעת אליהם, והצופים שבהם אתה משתייך. ואני הלכתי לצופים של ה״טחונים״ כי חשבתי שהם חברים שלי אבל מסתבר שלא כל כך. יש לי חברה אחת כרגע ממש טובה שבכל תקופת הקורונה היינו בקשר ואפילו חיזקנו את הקשר, אבל לצערי היא לא תהיה איתי בכיתה בשנה הבאה ואני אצטרך לשרוד לבדי.
תראו יכול להיות באמת שעשיתי טעות עצם זה שהלכתי מהתחלה לצופים של ה״טחונים״, אבל זה מה שהיה לא נראה לנכון אז והיום אין לי מושג. מרגיש לי שכל ההבדלים הכלכליים והחברתיים גורמים לי לפספס את השנים הכי יפות שלי. שאני יושבת בבית ורוצה להיות עם חברים אבל מצד אחד מתה מבושה כי הבית שלי קטן וישן אבל מצד שני אין לי כל כך למי להתקשר שיבוא. או בכללי לדבר לפרוק.
מרגיש כאילו כל הקורונה הזאת מעבר למועקה כלכלית עשתה נזק חברתי. נזק שיהיה לי אישית קשה מאוד לתקן. אבל הינה חודש אחרון לחופש הגדול ואני החלטתי לעזור אומץ ופשוט לא להתבייש. לצאת, לבלות, וברגע הנכון שאני ארגיש שאני יכולה ומוכנה גם שיבואו אליי הבייתה.
אני לא מבקשת כלום, פשוט היה נחמד סוף סוף לפרוק את זה קצת מבלי שישפטו אותי.