ההורים שלי שולטים עליי ולא נותנים לי שלווה

היי, אני בת 16, והחיים שלי שונים מאוד מחיים של נערים בגילי שאני מכירה. נולדתי להורים מבוגרים, אני ילדה יחידה. מאז ומתמיד אני זוכרת שאמא שלי היתה מחזיקה אותי צמוד אליה כל הזמן וכמעט ולא משחררת. אבא שלי עובד המון וחוזר בערב ולא יוצא לי כל כך לדבר איתו יותר מידי. הוא בן אדם דתי וגם הוא כן לא נותן לי יותר מידי חופש, המון גבולות. אני אסביר: אם אני רוצה לצאת עם חברות למסעדה או משהו הם ישאלו עם מי אני יוצאת ולכמה זמן אני יוצאת ואמא שלי תבקש מספרי טלפונים ותתקשר כל הזמן- וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב לא יסכימו לי לצאת בכלל. אפילו שאין סיבה למה לא. בילדות שלי ישבתי שעות כדי לשכנע אותם ובעיקר את אמא שלי שתתן לי לצאת לבלות קצת אפילו ללכת לימי הולדת והרבה פעמים שמעתי לא. ובכל זאת- כיבדתי. מעולם לא הסכימו לי לישון אצל חברה בנימוק של: כל בן אדם ישן בבית שלו. אף פעם לא הבנתי את זה.. תמיד הרגשתי שונה מכולם ותמיד סירבתי שהזמינו אותי למסיבות. יש לי חבר כבר שנה וחצי, הוא מדהים הוא מכיל ואני מרגישה שהוא הבן אדם המושלם בשבילי. כשסיפרתי לאמא שלי שיש לי חבר (חודש אחרי) היא מאוד כעסה עליי והסבירה לי שאני קטנה מידי ושזה לא מקובל עליה ושאבא שלי דתי ושהוא לא יאהב את זה. אמרתי לה שאני מספיק גדולה ואחראית בשביל שיהיה לי חבר. אני רואה את עצמי בתור בן אדם בוגר ואחראי שיודע לדאוג לעצמו ולהסתדר לבד. אבל אף פעם לא באמת נתנו לי להסתדר לבד ולדאוג לעצמי, לא קיבלתי מעולם את ההזדמנות הזאת. אתן דוגמה קיצונית לבעיה שלי: אמא שלי היתה חופפת לי את השיער במקלחת עד גיל 14. זה מאוד מביך . ואני חושבת שזה לא משהו שאמור לקרות. בכל מקרה, בסופו של דבר אמא שלי כן סוג של קיבלה את זה שיש לי חבר. היא פגשה אותו... אבל היא לא מתנהגת אליו כל כך יפה. פעם היא לא קראה לו בשם שלו אם היא הייתה רוצה לפנות אליו היא הייתה אומרת משהו כמו הלו, תגיד , בסגנון הזה. הוא לא ראה את זה כמשהו מכבד אבל כיבד את זה כי היא אמא שלי. לי זה היה מציק וביקשתי ממנה שתפסיק. לקח לה זמן להפסיק. שביקשתי ממנה לנסוע אליו וללכת לבית שלו לפגוש את ההורים שלו היא גם סירבה ואמרה שהיא לא רוצה שאני אלך לבית שלו. היא חושבת שאם אני אלך לבית שלו זה אומר שאלך לחדר שלו ואשכב איתו וזה כל כך מרתיע אותה שהיא צורחת מעצבים כל פעם שאני מבקשת משהו כזה. כמובן שהלכתי אליו הביתה לפגוש את ההורים שלו ללא אישורה עוד כשהיינו חצי שנה ביחד. כשדיברתי עם אבא שלי על העובדה שיש לי חבר הוא החליט ישר שחבר זה חתונה ושאל אותי אם הוא עובד וכו.. הוא עוד לא בן 18 יש לציין הוא בן 17.5 ולגיטימי שנער בגילו עוד לא יעבוד.. ההיגיון של אבא שלי זה שאם החזקנו ידיים ישר אנחנו נחשבים אוטומטית נשואים. זה כל כך כואב לי לספר את הדברים האלה קשה לי להכיל את מה שקורה אצלי בבית כואב לי עמוק. לפעמים אני תוהה למה ההורים שלי מתנהגים ככה ולא משחררים אותי... המשפחה של חבר שלי כל כך חמה ואוהבת והם תמיד מזמינים אותי אליהם וגם לטיולים בארץ ולא נעים לי. אני כל כך רוצה להסכים אבל לא יכולה- כי הרי לא יסכימו לי. חבר שלי מודע לבעיה הזאת ונמאס לו לראות כמה אני סובלת שכובלים אותי בצורה הזו ולא נותנים לי קצת חופש לעצמי. הוא רוצה לדבר איתם אבל אני כל כך מפחדת ולא רוצה להכניס אותו לזה. הוא התקווה היחידה שלי והסיבה היחידה שאני נשארת שפויה.. אני כל כך רוצה שההורים שלי יקבלו אותו ויאהבו אותו וישחררו אותי קצת... יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב אבל אני לא אמשיך כי זה ארוך מידי. אני מצטערת על החפירה אני צריכה עזרה... כל-כך דחוף..