אזרחות... ממש לא ציפיתי שזה יהיה ככה... כל כך הרבה תסכול שאני מרגישה ממש אבודה...

אני ממש מתוסכלת וצריכה קצת לפרוק, האנשים שסביבי לא מצליחים לעזור לי כל כך, מודה מראש לכל מי שיקרא קצת את מה שעובר עליי...
אז ככה-
השתחררתי! איזה כיף!
אז זהו, שממש לא כיף.
השתחררתי בסגר הראשון, כלומר יצאתי לחפש"ש שבוע לפני השחרור , גזרתי חוגר בבית ו.....זהו.
לא ציפיתי שככה יהיה השחרור שלי, תכננתי לעשות פריסה, תמונות עם כל החברה מהיחידה, להביא מתנות ולהעניק סיכות ל"דור הצעיר".
לא באמת יצא לי להיפרד כמו שצריך, אפילו הציוד הצבאי שוכב בקיטבג שנמצא אצלי בחדר ומחכה לישועה (כי אין מה לעשות, אני לא חיונית לצבא אז אין סיבה שאני אכנס לבסיס להחזיר אותו).
אבל אין מה לעשות, כמו שנקרא "כשהחיים מביאים לך לימונים תעשה מהם לימונדה"
בואו נגיד שכמות הלימונדות שיצא לי לעשות יכולה להספיק לכל עם ישראל לשבוע אם לא יותר.
כל התוכניות שהיו לי הלכו לפח ונאלצתי לתכנן מחדש.
החלטתי לחפש עבודה ולהירשם ללימודים.
לקח קצת זמן אבל בסוף מצאתי מה ללמוד, חבל שלא הולך לי ככה גם עם ההחלטה השניה.
אני כבר 3 חודשים מחפשת עבודה ולא מוצאת כלום.
יש כאלה שיגידו שאני סתם בררנית ופוסלת על דברים קטנים ובאמת בהתחלה זה היה ככה ומהר מאוד הבנתי שאני צריכה טיפה להוריד את הדרישות שיש לי וזה מה שעשיתי.
הבנתי ששירתי במשך שנתיים ו8 בתפקיד ממש טוב ולדעתי עם יותר מידי אחריות לילדים בני 18-19 אבל הוא לא הביא לי כלום בתור ניסיון לעבודות באזרחות.
כלומר, אין לי שום ניסיון בכל העבודות שמתאימות לחיילים משוחררים וחסרי ניסיון.
כל העבודות שקשורות לשירות לקוחות בטלפון לא רלוונטיות אליי כי אני ממש לא אוהבת לדבר בטלפון (אבל בשיחה פנים אל פנים אני ממש אחלה), וברגע שפסלתי את זה ירדו לי בערך 70% מהצעות העבודה שיש בשוק למי שהוא חסר ניסיון ותואר.
אני כל כך מתוסכלת, כל מי שסביבי עובד או שיש לו תעסוקה כלשהי ואני באמת לא מצליחה לעשות כלום!
התחלתי לצייר, ללמוד קורסים באינטרנט, ללמוד שפה חדשה... אבל באמת שאני פשוט מרגישה נורא.
למה אף אחד לא מעוניין בי בתור עובדת?
במשך שנתיים ו8 כולם אמרו "איזה תפקיד חשוב יש לך ואיך שתצאי ישר תמצאי עבודה", והנה עכשיו כולם מסתכלים עליי ברחמים כשאני שוב פעם אומרת "אין לי עבודה".
ניסיתי גם להתקבל לכל מיני מלגות בשביל הלימודים ושוב פעם, לא התקבלתי לאף אחת.
למה זה קורה?
אני יודעת לקבל "לא", אבל השאלה שלי היא כמה פעמים אפשר לקבל "לא"?
כל בוקר אני קמה יחסית מוקדם כדי לא לבזבז את היום, אבל בשביל מה?
אני לא עושה כלום לאורך היום, אין לי כוח להמשיך את כל מה שהתחלתי, ולאחרונה אפילו לדבר עם אנשים מעצבן אותי כי הם תמיד מביאים לי תחושה שהם מרחמים עליי שאני יושבת בבית ולא עושה כלום.
בהחלט נמאס! איך אפשר לצאת מהמצב הזה? איך אני יכולה להמשיך לקום מוקדם בבוקר ולדעת ששום דבר לא הולך לקרות היום? איך אני לא אאבד את העשתונות שלי לגמרי?
אין לי עם מי לדבר כי אף אחז מהסובבים אותי לא חווה את מה שעבר עליי ולא מבין-"מה הבעיה למצוא עבודה?"
החברים והחברות או בצבא או עובדים, אחים שלי לומדים, ההורים עובדים ורק אני עושה כלום.
שלחתי עשרות אם לא מאות קורות חיים, כל פעם שיניתי ושיפצרתי אבל כלום. באמת כלום. ואם אני כבר מקבלת הודעה כלשהי זאת הודעה שמבשרת ששוב פעם לא התקבלתי.
כמה אפשר לנסות עד שאני אגיד נואש?