גברים כבר לא מסתכלים עליי יותר, איך להתמודד?

טוב אז... זה יהיה ארוך.
אני מבקשת לא לשפוט אותי, גם אם המצוקה שלי נשמעת כמו הדבר הכי רדוד בעולם. דברים שעברתי בילדות ובבית ספר גרמו לי לצערי לבעיות קשות של ביטחון עצמי ולרצון עז לאהבה של הסביבה. וחוץ מזה, כל אחד והשריטות שלו.
הייתי בחורה יפה פעם. באמת. בסביבות גיל 19 ולמשך כמה שנים אחר כך אנשים היו מסתכלים עליי ברחוב, העולם היה נותן לי תשומת לב בלי הפסקה, הייתי מקבלת מחמאות, גברים היו בוהים בי, מגלים עניין, זורקים לי הערות ברחוב, נחמדים אליי, מחייכים אליי. מתחילים איתי. הייתי זוכה לפידבקים חיוביים גם מגברים וגם מנשים. זה היה הדבר הכי כיף בעולם, הרגשתי בעננים, הרגשתי שווה, וזה היה פשוט מרים לי את הביטחון לגבהים שלא הכרתי בחיים. כמי שגדלה כילדה דחויה ומנודה שאף אחד לא מתייחס אליה, הייתי המומה מלקבל פתאום יחס מהעולם באופן יומיומי והכרה בקיום שלי. רק מה, בגלל שזה היה קלף כל כך חזק ומתגמל (ואפילו לא דרש מאמץ), בניתי על זה את כל הערך העצמי שלי. ולא היה לי מושג שלדבר הזה יש תאריך תפוגה כל כך כל כך קצר. יופי של נשים תוכנת כדי להסתנכרן עם השיא של חלון הפוריות שלהן בהתאמה מושלמת. זה מגיע לשיא בגיל 17-20 (שיא הפוריות ולכן גם שיא היופי), אחר כך ממשיך עד סביבות גיל 25, ואז נעלם בהדרגה כלא היה. אני מניחה שלרוב הנשים זה הרבה פחות מפריע להתבגר ולאבד את העניין הגברי בהן באופן כל כך קיצוני מ-100 ל-0 תוך כמה שנים, כי בסביבות הגיל שזה קורה הן בין כה וכה כבר מתחתנות ומקימות משפחה.
לי לא רק שזה הפריע, זה פשוט גורם לסבל יומיומי אדיר.
קשה לי לעבור מול גבר ברחוב, קשה לי עוד יותר לעבור מול חבורה של גברים. אני מתאפרת, מסדרת את השיער רבע שעה, לובשת בגדים צמודים ויפים, ואףףףף אחדדדד לא משתין לכיוון שלי. הפכתי לשקופה! הרבה פעמים גברים עונים לי בזלזול, או בחוסר סבלנות, או מתעלמים ממני לגמרי, ועם זה אני כבר באמת לא מסוגלת, כי אני יודעת איך הם מתייחסים לבחורות יפות. אני רואה את זה על אחרות ומקנאה עד מוות, ואני גם זוכרת את זה מעצמי. נותני שירות שפעם היו נחמדים אליי, עוברי אורח, ואנשים בכל הסיטואציות החברתיות האפשריות. ערסים שפעם היו מתחנחנים ומחייכים, היום עושים טובה כשהם עונים לי בכלל. לא חושבת שיש יותר משפיל ומדכא נשיות מזה. אף אחד לא מתחיל איתי - אני לא מרגישה אישה! זה ככה כבר 3 שנים. אני מרגישה הכי פתטית בעולם שאני ממשיכה להשקיע במראה שלי לפני יציאה מהבית.
מתעלמים ממני המון. הפסקתי להגיד בוקר טוב או סליחה כי קשה לי לקבל את היחס שאני מקבלת. התעלמות, מבטים קרים. זה פוגע לי בדימוי העצמי כל כך, כל פעם מכה נוספת. אני כנראה גם משדרת חוסר ביטחון אחרת אין לי דרך להסביר את היחס. דיי בטוח שרואים עליי את תחושת הנחיתות שלי וזה רק מקצין את זה. זה מחזיר אותי לימי ביה"ס וליחס שהייתי מקבלת כילדה שחלמה להיות מקובלת. זה מעליב ברמות, אני באמת מרגישה שאני לא שווה כלום. כמו מוצר שפג תוקפו. מכוערת, מעפנה, נחותה. כמו הילדה שהייתי. אני מסתובבת בעולם, זה נראה לי הזוי לגמרי שתוך פחות מעשור הפכתי ממסובבת ראשים לשקופה ואיבדתי את כל ה"כוח" שהיה לי. נראה לי שמיותר לציין כמה החברה שלנו מקדשת יופי ואיזה משקל מטורף היא נותנת לו. אז בבקשה אל תשפטו. לא סתם נשים שופכות דם, יזע ודמעות כדי להיראות כמה שיותר מושכות וצעירות. זה נותן המון בחברה המעוותת שלנו. אני מתביישת להגיד שזה הביא אותי לאבד את הרצון לחיות והפך אותי לאדם ממורמר מאוד ושונא אנשים. רוב הימים שלי עוברים עליי בניסיון להשלים עם רוע הגזירה בלי טיפה של הצלחה. אני אשמח לכל סוג של חוות דעת, המלצה ועצה חוץ מלהמליץ על טיפול. ניסיתי כבר טיפולים פסיכולוגיים ולא הצלחתי לצאת מהלופ האובססיבי הזה. ולחשוב שזה רק ייעשה יותר ויותר גרוע כי אני רק הולכת ומתרחקת עוד ועוד מגילאי היופי ובעתיד אני גם אתקמט ואזדקן.
אה, וכן, יש לי בן זוג אוהב כבר שנתיים. וזה לא עוזר אפילו בטיפה. הצורך בתשומת לב מהמין השני נובע אצלי לא מעניין רומנטי או מיני - אלא מצורך להרגיש שאני שווה ושאנשים "מתלהבים" ממני ותופסים ממני. שיש לי ערך.