מרגיש פספוס מטורף, איפה טעיתי?

שמי שחר, אני בן 23 ממרכז הארץ.
לפני שנתיים, לקראת סיום השירות הסדיר שלי יצאתי ממערכת יחסים שנמשכה שנה. זו הייתה מערכת היחסים הראשונה שלי ומערכת היחסים הראשונה של הפרטנרית שלי. הכרנו כשהייתה לפני הגיוס, מהלך הקשר היא התגייסה. הייתי הקשר הראשון שלה, הנשיקה הראשונה שלה, הסקס הראשון שלה (והיא שלי), באמת בחורה איכותית.
לפני שנתיים זה נגמר מהצד שלה, עד היום לא מובן לי למה. מאוד נפגעתי, לקחתי את זה קשה, לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר. היא הייתה מבולבלת, לא פירטה יותר מדי, ותאכלס זה לא כל כך עניין אותי. הייתי החבר המושלם, כל מי שסבב אותי אמר את זה, גם היא, גם המשפחה שלה, גם החברים שלה. החברות שלה כל הזמן קנאו לה על הקשר שלנו, הוא באמת היה מיוחד.
אחרי משהו כמו 9 חודשים היא יצרה איתי קשר בפעם הראשונה. נפגשנו, היא התחרטה על מה שקרה ורצתה לחזור. תקראו לזה אגו, תקראו לזה פחד, אמרתי לא. כעבור כמה חודשים היא שוב נסתה להחיות את הקשר, הפעם נתתי לזה צ'אנס. יצאנו מספר פעמים והבנו שזה לא זה.

אמת שאין לי משהו כלפיה, שום רגש. אם אראה אותה ברחוב אגיד שלום בנימוס ואתעניין לשלומה, באמת שהכל בסדר. מדי פעם אני חושב עליה, חושש לראות אותה עם מישהו אחר, אבל אלו דברים שנראים לי נורמאליים.

אז מה הבעיה אתם שואלים?
בשנתיים האלה, יצאתי עם בחורות, הכרתי בחורות ועם אף אחת זה לא התפתח יותר מדי. יצאתי חודשיים עם מישהי, זה הדבר הכי רציני שהיה לי מאז הפרידה, אבל זה לא הגיע לרבדים באמת עמוקים. אני לא בן אדם של סטוצים ושל משחקים ובשנתיים האלה לא היה לי אפילו סטוץ. אני לא נראה רע, אין לי בעיית בטחון, אני מכיר בחורות במסגרות שאני נמצא הן (אם זה היה הצבא, אם זו העבודה עכשיו ואם זה דרך חברים) ומשום מה זה אף פעם לא מצליח להתפתח. האקסית הייתה הקשר הרציני היחיד שלי, הסקס היחיד שלי, החיבור האמיתי שהיה לי.

לפעמים אני חושב אולי ליצור איתה קשר? אולי באמת היא המכסה שלי והיא הגיעה גם כן לאותה מסקנה? עבר מספיק זמן..
אולי פשוט "עוד לא פגשתי את האחת שמתאימה לי", אבל מצד שני אני פאקינג בן 23 ומרגיש כל כך מתוסכל מכל מה שקשור לזוגיות, ושוב, אני לא נראה רע בכלל ואין לי בעיה של ביטחון.
אז למה לא הולך לי? למה אני לא מצליח להמשיך הלאה? למה אני תקוע במקום?