כועסת עליי שאני מגיע למסקנות שהיא אמרה לי עליהן בעבר

אני אסביר למה הכוונה.

לפני כמה ימים היה לי יום מעצבן מאוד עם מצבי לחץ, שבו הרמתי ידיים ולא עשיתי מטלה מסויימת.
וחברה שלי דיברה איתי בטלפון ואמרה לי שיש לי כל זכות להתעצבן אבל לא לתת לזה לנהל אותי, הסברתי לה שזה לא בדיוק המקרה כי זה לא מקרה שאני מתמודד איתו ביום יום והסברתי לה מה היו הקשיים, ואז ירדנו לפרטים של מה שקרה באותו יום ואז שוב התעצבנתי על זה שהיא לא הבינה עד כמה אותו היום היה לי קשה.
היא כמובן הסבירה לי שהכוונה שלה זה לא לעצבן אותי אלא לעזור לי, קיבלתי את ההסבר הזה, וגם היא אמרה עוד כמה דברים ונתנה דוגמאות מסויימות למקרים מסויימים שלא הקשבתי להם.
לצערי יש לי תכונה שאני לא גאה בה שכשאני מתעצבן אני נסגר ולא מקשיב, במיוחד כשזה מגיע לחברה שלי (יש לנו היסטוריה מאוד ארוכה של וויכוחים).

יומיים לאחר מכן החלטתי לסיים את אותה המטלה שיש לי לעשות, נתקלתי במעט קשיים שהיו לי (ביחס לפעם קודמת), אבל לבסוף השלמתי אותה, והגעתי למסקנה דרך קריאת פוסט מסויים של מישהו שאני עוקב אחריו בפייסבוק, שאני צריך לדעת לנהל את עצמי במצבי לחץ, אחרי זה עשיתי לעצמי סיכומון קטן:

"לא הכל הולך להסתדר לי בחיים, ואני חייב לדעת לשמור על קור רוח ולפתור בעיות שצצות לי, כי אני לא אצליח בחיים אם אני לא יודע להתמודד עם בעיות, זה מה שלמדתי בפוסט הזה" (כמובן שזה היה קצת יותר ארוך אבל אני מקצר את הסיכום שלי לצורך השאלה).

כשסיפרתי את זה לחברה שלי, היא התעצבנה, כי היא טוענת שהיא אמרה לי בדיוק את אותו הדבר, אז שאלתי אותה:
-"רגע עזבי שאני לא זוכר או הקשבתי למה שאמרת, את לא שמחה שבכל זאת הגעתי למסקנה הזאת?"
-"לא, כי זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, אני מסבירה לך על אותן מסקנות שאתה מגיע לאליהן הרבה לפני שאתה מגיע אליהן, אני לא מבינה למה אתה צריך ספר או בלוג שיסבירו לך את זה"
כשהיא אמרה את זה אני נפגעתי קצת ולא ידעתי מה להגיד כל כך כי על כל משפט שאני מוציא מהפה יש לה 10 טיעונים נגדיים (היא בחורה שמתווכחת הרבה מאוד), השיחה נסגרה בתחושה רעה.

יום למחרת בבוקר אמרתי לה שאני מצטער ושאני אשתדל לעשות שינוי בשביל להקשיב לה יותר, זה לא ממש הספיק לה, היא אמרה שזה לא קל לה להשלים עם זה שאני לא אקשיב או אשים לב לדברים שהיא אומרת לי ומנסה להסביר לי ומנסה לעזור לי ופתאום אני מוצא את הפיתרון אצל מישהו אחר ושזה מעליב...
והמשיכה לזרוק מסקנות וניתוחים ללמה אני לא מקשיב לה, רציתי לדבר איתה ולנסות להרגיע אותה אבל לא יצא לנו, השתדלתי לסיים באותו היום עם אנרגיות טובות עם הודעות שאני אוהב אותה והיא כמובן שלחה לי בחזרה הודעה שהיא אוהבת אותי, אז דיברנו ביום שבת.

ביום שבת בערב אמרתי לה שוב שאני מתנצל ושאני אשתדל לעשות שינוי ולהקשיב לה יותר,ושוב זה כנראה לא הספיק לה למרות שהתחלנו את השיחה באנרגיות טובות, והיא המשיכה להגיד לי את אותם הטיעונים שהיא אמרה לי יום לפני, ניסיתי לעצור אותה ואמרתי לה:
-"בייב, אמרתי כבר שאני מצטער ושאני אשתדל לעשות את השינוי, למה את ממשיכה?"
-"כי אני עוד לא אמרתי את כל מה שיושב לי על הלב"
אז השתדלתי לשתוק וידעתי שאני לא יכול להגיד ממש כלום אם כבר אמרתי שאני מצטער, ואז היא זרקה משהו שקצת הציק לי:
-"אני לא פחות חכמה מהמלומדים שאתה מקשיב להם" בטון קצת מזלזל.
אז אמרתי לה שזה לא רלוונטי בכלל לנושא כי אנחנו מדברים על זה שאני אקשיב לה יותר, לא למי אני מקשיב ולמה, ביקשתי ממנה שלא תזלזל באנשים שאני עוקב אחריהם (שהגיעו למקומות שאני רוצה להגיע אליהם אז מן הסתם שאני אקשיב להם קצת יותר), ואז היא המשיכה:
-"אני לא פחות חכמה מהאנשים שאתה חושב שהם חכמים, זה בדיוק כמו הפעם ההיא ש..."
-"סבבה אבל תעצרי רגע, בן הזוג שלך אומר לך כבר במפורש שהוא מצטער ושהוא ישתדל לעשות שינוי ולהקשיב לך יותר, אז די פה זה נגמר, מה זה רלוונטי מה על מה רבנו פעם שעברה, אנחנו מדברים על עכשיו ולא מה שהיה אז"
-"לא אני רוצה להוציא הכל כי אז זה יחזור במריבה הבאה שלנו"

מפה לשם השיחה איבדה כיוון לגמרי, גם מצידי.

לדעתכם, מכל מה שקראתם כרגע, האם אני לא מבין כאן משהו במה שהיא ניסתה להגיד לי?

ואני אגיד לכם את האמת, בכל פעם שאני מרגיש שהיא מתחילה להתווכח על משהו, לא משנה מה זה, פשוט אין לי כח להתווכח איתה בכלל! בכלל!!
אני מכיר אותה טוב מאוד, אנחנו 4 שנים ביחד, ובאף אחד מהמריבות שלנו או וויכוחים שלנו לא שמעתי ממנה פעם אחת שהיא טעתה ושהיא מצטערת, גם אם היא ואני יודעים שהיא טעתה, היא לעולם לא תודה בזה, אלא תנסה להגיד משהו בסגנון "אוקי אז אתה היית צריך להגיד א' ב' ג' ואז היית מונע מריבה", כאילו היא תמיד זורקת את הכדור אליי במקום להגיד "סבבה אז הבנתי אותך לא נכון, אני מצטערת" שזה בדר"כ מה שאני אומר בסוף.
שוב, על כל משפט שאני מוציא מהפה, יש לה 10 טיעונים נגדיים, ואני לא מקצין, זה ממש ככה.

וגם באופן כללי יש לי חשש ממנה שאני והיא ממש לא נסתדר בעתיד, מה יקרה כשנעבור לגור ביחד? ואם נחשוב על העתיד הרחוק, מה יקרה כשיהיו לנו ילדים? כשנצטרך לנהל כלכלת בית? עד כמה המחלוקות בנינו יעמיקו ויצרו בעיה אפילו יותר גדולה ונסתרת לעין, שביום אחד זה יתפוצץ לי בפנים?

אני בכנות לא חושב שאני יכול לחיות עם מישהי עם אופי כזה קשה, שתמיד חושבת שהיא צודקת ב90% מהמריבות שלנו, אבל אני מוכן לנסות ולראות אם יש עם מה לעבוד בכלל, כי אנחנו לא מעט זמן ביחד, ועוד לא הלכנו ליעוץ זוגי אפילו.

מה אתם חושבים?