עוד פוסט על אדם ללא חברים - מה אפשר לעשות?

מאז שאני זוכר את עצמי לא היו לי הרבה חברים. בכל רגע נתון בחיים שלי יכולתי לספור את כמות החברים שלי על יד אחת, ותמיד יש אצבע או שתיים ספייר. בכל חברת אנשים שהייתי בה, תמיד הייתי השקט, הביישן, לפעמים אפילו הזה שמריצים עליו בדיחות כי הוא לא יגיב בחזרה. ביסודי, בחטיבה, בתיכון - בכל מקום שהייתי בו הטייטל הזה רדף אחריי, פשוט בגלל שלא הייתי מסוגל להביא את עצמי למצב של לדבר עם אנשים. נכון שהיו לי חבר או שניים או אפילו שלושה או ארבעה, אבל תמיד רציתי להיות אדם יותר חברותי, יותר 'קליל', פחות ביישן. הקנאה שעוברת בי בכל פעם שאני רואה קבוצות של אנשים נהנים ביחד פשוט משגעת אותי.

האשמה בכך נופלת עליי, כמובן, כי מעולם לא עשיתי מספיק כדי לצאת מהבור העמוק הזה שאני שקוע בו. הביישנות שלי גברה על הרצון לצאת מהמעגל הזה ולחיות את החיים שתמיד רציתי ותמיד ארצה. אבל יש בי גם חלק שמטיל את האשמה על ההורים, במיוחד על אבא שלי - איש כנוע, ביישן, עצלן ולצערי גם חסר עמוד שידרה (מטאפורית, כמובן). לצערי רוב התכונות האלו עברו אליי ואני שונא את עצמי על כך שאני כזה.

בחודש אוקטובר 2018, כשהתחלתי ללמוד במכינה קדם אקדמית, היו מולי שתי מטרות ברורות: האחת הייתה להתקבל ללימודי הנדסה והשנייה הייתה למצוא חברים חדשים. והנה אני, שנה וחצי אחרי, בלימודי תואר אבל עדיין בלי הרגשת סיפוק מבחינה חברתית.

הסמסטר הראשון ללימודים היה מאתגר מאוד בשבילי - למרות שהיה לי קצת מזל, בעיקר בגלל שכבר הכרתי אדם או שניים שהכירו לי אנשים אחרים. ולמרות זאת, אני מרגיש שלא הגעתי למקום שרציתי להגיע אליו בסמסטר הזה. אז נכון שסיימתי אותו עם ממוצע ציונים של 85 (ואני מאוד מרוצה מעצמי), אבל העובדה שלא הצלחתי למצוא אנשים חדשים שאוכל לקרוא להם חברים גורמת לי להרגיש שנכשלתי. היו כמה פה ושם, אבל לא באמת דיברנו מאז סוף הסמסטר - גם בגלל הביישנות שלי וגם בגלל שכנראה אני לא מספיק 'טוב' בשביל להיחשב כחבר של מישהו.

ובתחילת השנה הגיעה אלינו הקורונה, ואיתה הגיעו הלימודים המקוונים, וכל מה שבניתי נהרס. אני מרגיש שהביטחון העצמי שלי קורס מיום ליום, העובדה שאני לא נמצא בחוץ ורואה אנשים סביבי גורמת לי להרגיש יותר בלחץ לקראת הפעם הבאה שאצטרך לצאת החוצה. אפילו עם החבר הקרוב מהתיכון בקושי יצא לי לדבר בתקופה הזאת.

והדבר שהכי מעציב אותי בכל הסיפור הזה, הוא העובדה שעוד פחות משבוע אני אהיה בן 25. לא תיארתי לעצמי שבגיל כזה עדיין אצטרך להתמודד עם בעיות כאלו, אבל לצערי הן עדיין כאן.

אבל המטרה של כל החפירה הזאת היא לשאול אתכם - איך משיגים חברים חדשים? איך מתגברים על הביישנות ואיך אפשר להתחיל לדבר כשאין מה להגיד? איך אפשר לצאת מהמעגל הזה ולהתחיל לחיות את החיים שתמיד רציתי?