כבר שנה שאני גרה לבד (אחרי שיצאתי מהבית של ההורים), ובמהלך כל תקופת הקורונה הייתי בחל"ת ולבד. ההורים וכל החברים גרים רחוק, ובארבעה חודשים האחרונים האנשים היחידים שהחלפתי איתם מילה היו הקופאים בסופר.
התרגלתי לבית שלי, והתרגלתי להיות לבד. התחלתי לשתות ולעשן (וויד) הרבה כדי להעסיק את עצמי, רוב הימים בעיקר קראתי או ראיתי טלוויזיה ולא הוצאתי מילה מהפה.
אני כרגע עדיין בחל"ת עד סוף חודש הבא, ומתה מפחד מהרגע בו אני אאלץ לחזור לעבודה. נסעתי כמה פעמים להורים ולבקר חברים, ומהרגע שאני יוצאת מהאוטובוס אני מרגישה כמו התחלה של התקף חרדה. תחושה כזאת של חוסר אונים, ומחשבה של "מה עשיתי" שכל כך מבלבלת אותי שלפעמים אני חוזרת באותו יום הביתה כי אני לא מרגישה שאני יכולה להתמודד עם העובדה שאני לא בבית...
מרגיש לי כאילו אני חיה בשני יקומים, בבית ובישראל, וכשאני לא בבית אני לא מפסיקה לפנטז עליו ולחשוב על הרגע הנפלא שאני אכנס שוב הביתה.
זה כבר נהיה ממש מפחיד והתחלתי להימנע מיציאה מהבית בכללי. התחלה של אגורופוביה?
מה לעשות עם הדבר הזה? אני מרגישה שאני משתגעת.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025