תקועים בתוך לופ כבר 5 שנים

היי,
מתנצלת מראש על האורך....

לפני 6 שנים נהיינו חברים טובים, זה היה בתיכון. אני אז יצאתי עם החבר הכי טוב שלו, ולא ראיתי בו שום דבר, לא הייתה לי אליו שום משיכה. אחרי 3 חודשים אני והחבר נפרדנו. ואני והוא התקרבנו. ממקום חברי.. לאט לאט השיחות התארכו, היינו נפגשים באינטנסיביות, רק שנינו. בשלב מסויים הקשר בינינו גלש למקומות פיזיים. אבל אני לא ראיתי אותו כבן זוג, בעיקר בגלל העובדה שהוא חבר הכי טוב של האקס דאז, ושזה היה מבחינתי קו אדום. אבל גם כי פשוט לא יכולתי לדמיין אותו כבן זוג שלי. הוא לא נתפס בעיניי כמספיק "גבר".
מפה לשם, אחרי כמה חודשים הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. אני נבהלתי, כי לא הבנתי מאיפה זה בא. מיהרתי להבהיר לו שאני לא בעניין, לא בקטע כזה. ועשיתי את הטעות הקלאסית (היום בדיעבד אני מבינה) של להישאר ידידים. כמובן שהקשר לא הצליח להיות ידידותי נטו, ושנינו המשכנו להיות חברים עם הטבות מה שנקרא. סיימנו תיכון. כל אחד היה במכינה משלו, והקשר מעט התרופף (אני גם קצת הבנתי פתאום שלמרות שהוא לא אומר, יכול להיות שזה פוגע בו ושאולי עוד יש לו רגשות אליי ולכן עדיף להתרחק). בשלב מסויים הוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת. ופתאום הרגשתי זוועה, ממש כאבים פיזיים בגוף מזה. אני יודעת שזה נשמע רע, ויש לי תחושה שישפטו אותי על זה, אבל ממש קינאתי ולא יכולתי לשאת את המחשבה שהם ביחד. פתאום התחלתי לראות אותו באור קצת אחר. באיזשהו ערב שתיתי ודיברנו, ומפה לשם הוא החליט להיפרד מהבחורה כדי שנהיה ביחד.
אני כל הזמן הייתי מלאת ספקות, בגלל שכמו שכתבתי, מלכתחילה ממש לא ראיתי אותו כבן זוג או כגבר חלומותיי. והוא מאוהב בי קשות. התחלנו להיות ביחד בשבוע שהוא התגייס. לוחם, מסלול קשוח. כמעט ובלי יציאות. בלי טלפון. שבועיים אחכ אני התגייסתי. שנינו היינו בתפקידים אינטנסיביים. הקשר התנהל בצורה הזאת שנה וקצת. היה לנו טוב סהכ אבל גם קשה. לי כל הזמן עלו ספקות בו. את חלקם שיתפתי, את חלקם הדחקתי. עד שבאיזשהו שלב לא יכולתי יותר ונפרדנו.כמה חודשים של פרידה. ואז חזרנו. חצי שנה ביחד. ושוב נפרדתי ממנו, הרגשתי חנוקה, הרגשתי שאין לי אוויר. אני כבר הייתי משוחררת, הוא עוד בצבא. עברו כמעט 9 חודשים מאז הפרידה ההיא. אנחנו כל הזמן בקשר שנמשך ומתנתק לסירוגין, כל פעם שמחליטים שזהו מישהו נשבר וחוזרים. לא דיברנו עכשיו 3 חודשים, ופתאום התקשרתי כי נכנסתי לדיכאון והרגשתי שהוא הבנאדם היחיד שאני יכולה לספר לו. נפגשנו. היינו סופש שלם ביחד. היה מדהים. אבל אני כל הזמן בחרדות, בפחד לפגוע בו ולהיפגע בעצמי. הוא בנאדם כל כך טוב ויש לו אהבה מטורפת אליי, למרות כל השיגועים. הוא מכיר אותי מעולה. אני פשוט לא מצליחה להיות שלמה עד הסוף איתו, וכשכן זה מחזיק לא הרבה זמן. אני לא יודעת מה לעשות, מצד אחד מרגישה שכל הדבר הזה מסובך מידי ושאנחנו צריכים להתקדם כי זה מעכב את שנינו. מצד שני אני מרגישה שמה שיש בינינו מיוחד ממש ואני לא מצליחה לשחרר, לא מסוגלת. אבל גם לא רוצה אותו עד הסוף. אבל מאוד רוצה לרצות. חח קיצר תסביך שלם. לא יודעת אם הבעיה בי, יש לי פחד ממחוייבות ואולי זה הגורם לכך זה, או שפשוט אין בינינו התאמה וצריך להשלים עם זה.
מרגישה שהגעתי לנקודה של קהות חושים כבר מרוב און אנד אוף, אין לי מושג מה לעשות וזה עוד יותר מכניס אותי לדיכאון ולהלקאה עצמית ואשמה נוראית.
אשמח לעצות. תודה!